ט

והנה כבר נת"ל סעיף א' מהתשוב' מע"צ והס"ת נתנו שני טעמים על דבעינן שתתן דעתה לספירת ז"נ. הא' כפשטה דקרא וספרה לה. הב' משום דחיישינן אולי כיון שלא נתנה דעתה לספירה לא הקפידה אף אם הרגישה קצת לבדוק נפשה. ולפע"ד על טעם זה השני יש למצוא סתירה מפורשת מהמשנה והגמרא פכה"י די"ג ע"ב החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן. והתם לא שייך שתתן דעתה. והגם דבחולין דל"א ע"ב אמרינן כוונה דחברתה כוונה מעליא היא לענין טבילה. וא"כ י"ל כמ"כ לענין ספירה זה מהני רק להסיר החשש הטעם הראשון לומר דיש כאן ספירה. אבל מ"מ ממשנה זו מוכרח דלא חיישינן כלל להטעם השני דהמע"צ דטעמא רבה נמי איכא להדא מלתא דבעינן שתתן דעתה משום דאולי כל שלא נתנה דעתה לספרן לנקיים לא הקפידה אף אם הרגישה קצת לבדוק נפשה ואף אם תאמר עתה שלא הרגישה מתחלה לא מהני והוא בכלל כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה עכ"ל. וכ' ע"ז הס"ט שם הנה הטעם הזה הוא פשוט ועמש"ל בשם שו"ת צ"צ. ור"ל דהצ"צ ס"ל ג"כ לענין בדיקה דאמרינן דלא בדקה שפיר משום דלאו אדעתה. וממשנה הנ"ל נ"ל דחששא זו דהמע"צ שמא הרגישה כו' לא חיישינן לה כלל שהרי חרשת ושוטה יוכיחו דפקחות מתקנות אותן אף שיש לחוש שמא הרגישו וראו. דא"א שהפקחות תהי' ידיה בין עיניה תמיד א"ו אין בודקות אותן רק פ"א ביום ובחולין דל"א שם פרש"י מתקנות אותן בודקות אותן בשעת וסתן ואמאי לא חיישינן שמא ראתה עם סילוק ידיה אעכצ"ל כל שהוחזקו בחזקת טהרה ע"י הבדיקות אין אנו חוששין לשמא ראתה. ודוחק לחלק דדוקא בבדקוה כל יום הוא דלא חיישינן דודאי הא דתנן הזב והזבה שבדקו א"ע ביום א' מיירי בכל זב וזבה אפילו חרשת ושוטה דרפ"ב שבדקוהו אחרים ול"ח שמא ראו וכדתנן הרי הם בחזקת טהרה (אם לא לחלק דהיכא דלא אפשר שאני אך מהכ"ת להחמיר דליכא שום ראיה ע"ז). ועוד א"כ אף אם בדקה א"ע בכל יום פעמים אם הטעוה יום ג' אחר בדיקת שחרית ופשטה הלבנים עד יום ד' קודם מנחה שלבשתה ובדקה נחוש ג"כ כיון דלא נתנה דעתה מעל"ע וחצי שמא הרגישה כו'. וזה ודאי אינו מתקבל כלל כמ"כ י"ל דלא חיישינן לחששא זו גם בנדון של המע"צ. אף שהיה יום א' בלי בדיקה כלל. וא"כ נדון דהמע"צ לא גרע מחרשת ושוטה ולכן כיון שהיה בדיקת יום ראשון ויום שביעי ועוד כמה בדיקות אין לחוש וכ"ש שאומרת שלא הרגישה כלום נ' דעלו לה ז"נ. שכיון שלא נשאר החשש רק מטעם א' של המע"צ כיון שאין החשש שמא ראתה רק שאין הספירה בשלימות יש לסמוך על כל הפוסקים רובם ככולם דפסקו כבתרייתא דרב. ואף לר"ח י"ל כן דאין הקפידא רק על הבדיקות שיתחזקו עי"ז בטהרה וכנ"ל:

קיצור. שיש סתירה מבוארת לטעם השני של המע"צ שכתב עליו וטעמא רבא נמי איכא. והוא מהדין המבואר בטוש"ע סי' קצ"ו ס"ח מהמשנה פכה"י ונשאר רק הטעם הראשון שאינו רק חשש שמא ראתה לכן יש לסמוך בו על רוב הפוסקים. דעכצ"ל דהם לא ס"ל חשש זה כלל:

אך עכ"ז עדיין יש לומר דבניתי היסוד דלבתרייתא דרב דסופן אע"פ שאין תחלתן א"צ ספירה כלל כמ"ש הס"ט ד"ה והן אמת מברייתא דטועה דלרב לא בעינן שתתן דעתה לספירה דאל"כ מאי קושיא דלמא ש"ה דלא היו לה ספורים כלל. לכאורה אינו נכון דהא בלאה"נ קשה הא התם נמי לא הפסיקה בטהרה וזה ודאי מעכב לרב. אעכצ"ל כתי' מהרש"א דס"ט ע"א דלגבי בעלה הוא שצריך הפרשה בטהרה. אבל לענין טבילה בזמנה מצוה אינו כן. וא"כ נאמר כמ"כ דלבעלה צריך ספירה רק לענין טבילה בזמנה מצוה א"צ ספירה. ויש לחלק דאם איתא דבעינן ספירה שיהיו ספו"ל א"כ היכא שלא נתנה דעתה לספירת ז"נ גם לענין טבילה בזמנה מצוה אין לחלק כדמוכח כל הסוגיא ד"ל ודס"ט דלמ"ד דבעינן ספו"ל כשלא היו ספו"ל אין טבילה בזמנה מצוה כלל: