ה

ויש לצדד עוד כיון דהקרטין נמצאין בה מבחוץ הרבה א"כ אפילו אם נחוש שמא הוציאה העד מבפנים יש לומר שמא מבחוץ הוליכה העד לפנים והוציאה אח"כ. ועמ"ש מזה לקמן סעיף יו"ד. ולעמוד על החקירה בזה יש להקדים הסוגיא בגמ' די"ד א' אהא דתנן נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה אות יום טמאין וחייבין בקרבן. פריך וניחוש דילמא דם מאכולת הוא (כינה ואמאי טמאין ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב בקרבן ודאי להוי ספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ולא חטאת דדילמא דם מאכולת הוא שהיה באותו מקום באשה וכשבעל נדבק בו). ומשמע מלשון רש"י דהקושיא היא אפילו מנמצא על שלה אמאי טמאין ודאי להוי ספק כו' וכ' התוספות (ד"ה וליחוש) לבאר שטה זו וז"ל אבל על שאר בדיקות דמטמאין לה אם מצא דם לא פריך דדילמא חומרא היא אבל הכא פריך אמאי חייבין בקרבן דלמא מייתי חולין בעזרה עכ"ל. ובחי' הרמב"ן ז"ל כתב וז"ל וליחוש כו' פרש"י ז"ל דעל עד שלו פריך ומיהו ה"נ קושיא לעד שלה ולפיכך הקשו מקצת המפרשי' א"כ אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה. וי"ל בעלמא ודאי לא חיישינן משום דלא שכיח אבל מתוך שבדקה מיד לפני תשמיש ומצאה טהור יש לספק. ולא מחוור. וי"ל שלא בשעת בעילה ממש ודאי אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת שהוא סתום מלכנוס ואם נכנסה מתה היא ואין דמה יוצא ממנה. אבל כאן יש לחוש שמא בשעת בעילה דחקה ונכנסה והשמש הרגה ושפך דמה עד עקבו א"נ שמא על השמש היתה מאכולת ועמו נכנסה. ופריק דחוק הוא ואין מאכולת שעל השמש נכנסת עמו וכ"ש בפני עצמה עכ"ל. נמצא להרמב"ן בבדיקה דשלא אחר בעילה טמאה ודאי אפילו להמקשן ולא שייך לחוש שמא דם כינה הוא כי אותו מקום סתום מלכנוס בו כינה וגם אם נכנסה מתה כו' וסברת המקשן וליחוש הוא רק בבדיקה שלאחר תשמיש. ולהתוספות בכל הבדיקות י"ל וליחוש. ובחי' הרשב"א ז"ל כ' עוד ליישב בדרך אחר וז"ל עוד י"ל דהכא שאני כיון דנמצא על שלו ולא על שלה או על שלה ולא על שלו איכא לספוקי דלמא דם מאכולת היא דאי מגופה הוא איבעי ליה לאישתכח בין על שלו בין על שלה עכ"ל:

וצריך להבין לכל הפרושים דהא בגמרא ר"פ הרואה כתם (דנ"ז ע"ב) אוקימנא מתניתין דמיירי בדארגישה בדם. וא"כ מאי מקשה וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. למה ניחוש לזה כיון דהרגישה. גם מלשון התוספות ורמב"ן ורשב"א דלעיל משמע דמפרשים דהקושיא היא אפילו בדארגישה דאל"כ מאי מקשו משאר בדיקות והרמב"ן ז"ל אמר אין לך אשה שנטמאה בנדה בבדיקה נימא דתטמא בבדיקה בדארגישה ובדלא ארגישה הוי רק ספק. א"ו הקושיא וליחוש דלמא כו' היא אפילו בדארגישה. והטעם י"ל כדאמרינן בגמרא שם אהא דנמצא על שלה לאחר זמן דטמאין רק מספק ופטורין מן הקרבן דמיירי בדארגישה בדם בשעת תשמיש ואפ"ה לא מטמאינן לה ודאי כיון שיש לספק שמא בא הדם לאחר זמן מועט. ואין לוקחין שום ראיה מההרגשה דאמרינן אימור הרגשת שמש הואי. ולאחר אחר זמן מטהרין הבועלה לגמרי אע"ג דארגישה וגם נמצא דם על שלה מה"ט דתלינן ההרגשה בטעות מהרגשת שמש והדם בא אח"כ. אע"ג דלכאורה לא מראים הדברים כן דכיון דנמצא דם סמוך להרגשה שהרגישה בדם מסתבר לכאורה שלא לתלות בטעות ונאמר שהדם היה מקודם מעט. ואפ"ה לא מספקינן כלל ע"ז וי"ל משום דאשה בחזקת טהרה עומדת אע"ג דדם נדה עכשיו לפניך וע' חי' הרמב"ן ריש נדה מכ"ש שי"ל כן כשיש לתלות הדם במאכולת ואין כאן דם נדה כלל דשפיר פריך הש"ס ניחוש כו' ואין ליקח ראיה מההרגשה כי י"ל הרגשת שמש היא:

וראיתי בס"ט סימן ק"צ ס"ק ס"ז ד"ה תו קשיא לי. וז"ל ואי דמיירי בהרגישה מה"ת לתלות במאכולת ולומר שטעתה בהרגשה כו' דבשלמא בנמצא לאחר זמן י"ל אע"ג דהרגישה יש לתלות בטעות לפי שאין דרך דם להתעכב כ"כ בביה"ח עכ"ל. ולא הבינותי דבריו מכמה טעמים. הא' הא אפילו למאן דלא בעי הרגשה והמשנה איירי בדלא ארגישה עכ"ז לאחר זמן טמאין מספק ולא מטהרינן לה לפי שאין דרך דם להתעכב כו' אלא דבזמן מועט כזה מספקינן מדאוריי' אלמפרע אפילו לא הרגישה מקודם כלל. וא"כ כיון דאפי' לא הרגישה מספקינן אלמפרע היה ראוי לומר שכשניתוסף עוד רגלים לדבר שראתה למפרע היינו כשהרגישה ממש בשעת תשמיש יעשו מזה טומאה ודאי'. או קרוב לודאי. דמה"ת לתלות ההרגשה בטעות. ומ"ש לפי שאין דרך דם להתעכב כו' הלא עם טענה זו היה מ"מ ספק אלמפרע מדאורייתא וא"כ אמאי אין לוקחין ראיה מההרגשה להוסיף החומר. אעכצ"ל דכיון דאפשר לתלות בטעות תלינן (בלי שום טענה דאין דרך דם כו' דטענה זו כבר פעלה שלה לעשות ספק) מצד חזקת טהרה כנ"ל וא"כ ה"ה ממש גם במאכולת ואדרבה כש"כ הוא דהכא י"ל שהאשה טהורה גם עתה ולא אתרעי חזקתה כלל וכנ"ל. (ועד"ז נדחו ג"כ דבריו באשה שראתה במ"ר דג"כ בלא צד ההרגשה טמאה לר' מאיר אע"פ שאין דרך כו' ע"ד הנ"ל וא"כ אמאי אין הרגש' מוסיף חומרא גם ביושבת). הב' לא מובן לי מ"ש שאין דרך דם להתעכב כ"כ בביה"ח מי הגיד לו שנתעכב הדם בביה"ח דלמא מיד יצא הדם לכותלי ביה"ר ובין השפתות רק שהיא לא בדקה עד לאחר זמן. ואם תאמר א"כ היה לה להרגיש הלחלוחית שבשפתות י"ל דהא גם מקודם ארגישה ותלינן בהרגשת שמש וה"נ ודאי ארגישה לחלוחי' מפליטת ש"ז ובגמרא דף סמ"ך ע"ב דאמרינן אם איתא דהוה דם מאן עכביה מיירי שלא בשעת תשמיש ולא הרגישה שום לחלוחית. וזהו מאן עכביה אמאי לא הרגישה לחלוחי' (וגם בר פדא י"ל דלא ס"ל לדשמואל דבעינן הרגשה וא"כ מיירי בדלא ארגישה מקודם כלל דאי ארגישה מקודם י"ל דלא שייך הקושיא מאן עכבי' והוא דהיה לה להרגיש לחלוחי' דכיון דעכ"פ כבר הרגישה מקודם יציאת הדם בפרוזדור י"ל דהרגישה גם לחלוחי' שאח"כ וטעתה וכסבורה דהרגשה קמייתא היא שם בתחלת הפרוזדור. ומיהו אפשר שזה אינו שייך שתטעה מהרגשה דמקודם אעכשיו אך עכ"פ הכא אין שייך הקושיא מאן עכבי' דהיינו שהיה לה להרגיש לחלוחית דהכא אחר תשמיש בלא"ה ודאי הרגישה לחלוחית מהזרע ואעפ"כ טומאתו ספק בבדקה לאחר שיעור וסת). משא"כ בנד"ז דודאי הרגישה לחלוחית. וא"ת דכוונתו שאין דרך הדם להתעכב אכותלי ביה"ר והיה לו ליפול לארץ זה לא שמענו מעולם. היוצא מזה דלפי פשט הסוגיא דר"פ הרואה כתם י"ל דאפילו בדארגישה מקשה וליחוש שמא דם מאכולת הוא. ומה שכתב הס"ט דסוגיא דשבועות די"ז פליגא אסוגיא דר"פ הרואה. עכ"פ דברינו לפי סוגי' דר"פ הרואה גם ד' הב"י צ"ע דגבי עד שהוא נתון תחת הכר כ' מדלא ארגישה. ובש"ע רס"י קצ"א גבי האשה שהיא עושה צרכיה פסק אפילו הרגישה וזה כפי סוגי' דגמ' הנ"ל ר"פ הרואה ולשם מבואר דגבי עד נמי מיירי בדארגישה. וצ"ע:

עוד צריך לבאר מ"ש רש"י בפי' וניחוש דלמא דם מאכולת הוא. אמאי טמאין ודאי להוי ספק ולהביא אשם תלוי כו'. דמבואר דלטהרה לגמרי א"א אפילו היינו מספקין בדם מאכולת משום דה"ל ספיקא בדאורייתא ולחומרא וספק כרת ומביא אשם תלוי. ומ"ש מהא דתנן ר"פ המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. ורבי יהודה פליג ואמר בין כך ובין כך טמאה. ואוקים ר' יוחנן פלוגתייהו בשהפילה ואינה יודעת מה הפילה אם היתה החתיכה מארבעה מיני דמים הטמאים או משאר מראות. דר' יהודה סבר רוב חתיכות של ד' מיני דמים הן ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתי' של ד' מיני דמים הם וכ' בחידושי הר"ן ז"ל שם וא"ת ואכתי להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי י"ל משום דהעמד אשה על חזקתה עכ"ל. וי"ל משום דהכא אפילו אי מספקינן במאכולת אינו ספק שקול רק בצירוף חזקת טהרה וכעין מ"ש התוספות די"ז סע"ב והביאם רבינו ז"ל סי' קפ"ג. מיהו במ"א נת' שיש מחלוקת הפוסקים אם להקל על ידי החזקה בספק שקול: