ה

והנה הב"י פסק כפרש"י שהיא שטה א' וכדעת הרשב"א ולא כהתוס' ורא"ש ולא כר"ח. ואמנם הרמ"א חשש להחמיר כשטת התוס' וגם כשטת ר"ח. והפמ"א כ' שראוי לסמוך על פסק הרב"י. ואין כן דעת האחרונים. והנה הב"ח סי' קצ"א סעי' ג' הקשה קושיא גדולה על שטת הרא"ש והתוספות דר' יוסי אינו מטהר בעומדת ושותתת דא"כ מאי פריך בגמ' ור' יוסי בחד ספיקא מטהר (דהיינו רישא דמתניתין האשה שהיא עושה צרכיה) בתרי ספיקי (דהיינו סיפא דמתניתין איש ואשה שעשו צרכיהן כו') מיבעיא ומאי קושיא דלמא בסיפא מטהר אפי' בעומדת ושותתת דברישא טמא כה"ג. וכן הפמ"א הקשה כנ"ל וכ' ונוראות נפלאתי. ובאמת שהוא קושיא רבה ודוחק גדול לפי' התוס' והרא"ש ומחמת זה הכריע הפמ"א כפרש"י נגד התוס' והרא"ש. ואני מוסיף עוד קושיא עצומה. דהנה בגמ' די"ד ע"ב אמרו וכשטיהר ר' יוסי (בעד שאינו בדוק ונמצא עליו כגריס ועוד אחר שבדקה א"ע בו) לעצמו טיהר דתנן האשה שהיא עושה צרכיה ר' יוסי מטהר אפי' בעומדת וע"ש דעומדת שוה לעד שאינו בדוק ואדרבא יש סברא לומר דעד שאינו בדוק חמור טפי מעומדת ע"ש בפוסקים שי"א דאפי' לר' יוסי הכא גבי עד טהורה משום נדה. אבל טמאה משום כתם. וי"א דשניהן שוים ואי איתא דבעומדת ג"כ אינו מטהר ר' יוסי רק במזנקת. אבל בשותתת טמאה א"כ איך שייך לומר לעצמו טיהר מי הגיד לנו דעד שאינו בדוק דמי לעומדת ומזנקת שמא דמי לעומדת ושותתת דמודה ר' יוסי דטמא ואדרבה י"ל דטפי דמי לעומדת ושותתת דהכא איכא רג"ל טפי משם כיון שבדקה א"ע בו כמ"ש הפוסקים א"ו משמע דר' יוסי מטהר בעומדת בכל ענין ואינו מחלק כלל הלכך שפיר שייך לומר לעצמו טיהר כמו דמטהר שם בכל ענין. וגם מה שנחלקו התוספות על רש"י בפי' דלמא בתר דתמו מיא דר"ל דלמא בתר שהניח מלזנק ושותתת הדור מ"ר למקור ואתי דם. והרא"ש ביאר זה בתר דתמו מיא ופסק הזינוק ואין המים יוצאים בגבורה וה"ל כמו שותתת והדור מ"ר למקור ובאמת שזו הסברא אינו מובן דבשלמא בשתיתה דבתחלה דהיינו בעומדת שמיד כשמתחלת להשתין ה"ל כמו שותת ור"ל דדחיק לה עלמא כיון דעומדת ואין רחמה נפתח שיוכלו המ"ר לצאת להדיא והמ"ר הן הרבה אז שייך לומר דלמא הדור כו'. וכן ביושבת ושותתת מתחלה שג"כ המ"ר מרובים וכיון דשותתת ואוקמה אנפשה הוא י"ל שהמ"ר הדור למקור כיון שהם מרובים משא"כ ביושבת ומזנקת דבשעת הזינוק ל"ח לדלמא הדור כיון דלא אוקמא אנפשה הוא ע"כ אף שהמים מרובים ל"ח לדלמא הדור כו'. א"כ איך נימא כשנתמעטו המים דהיינו בסוף ההשתנה עד שאע"ג דלא אוקמה אנפשה הוא והפתח פתוח כדרכו אין להם כח לזנק מלמעלה למטה מצד עוצם מיעוטן ואיך נימא אז דלמא הדור למקור כו' כיון שאפי' בהפתח הפתוח לפניהם כדרך הליכתן מלמעלה למטה אין בהם כח לזנק איך יהפכו ממטה למעלה להיות חוזרים למקור ולא מצינו חששא זו רק כשהמים רבים ויש להם מונע לילך כדרכן בשביל שמלמעלה למטה דהיינו בעומדת דדחיק לה עלמא א"נ ביושבת אלא דאוקמה אנפשה משא"כ היכא שאין להם מונע אע"פ שהמים מרובים ל"ח לדלמא הדור למקור. א"כ כש"כ כשאין להם מונע וגם המים מועטים עד מאד עד שגם בדרך זה הולכים בנחת מאד בלי גבורה לסבת מיעוטן איך ניחוש דלמא הדור כו'. וע' בב"ח סי' קצ"א ס"א הזכיר סברא זו לא מיבעיא אם גם מתחלת כו' אפילו אם בתחלה היתה מקלחת כו' דאע"פ דאין שם אלא מעט ממימי רגלים בסוף ההטלה אפ"ה חיישינן דהדור למקור וכמש"ל אות ב' משמו. ובאמת שמוכרחים לומר כן להתוספות והרא"ש. אבל לפרש"י אתי שפיר טפי ולא נצטרך לומר כן ומה שסתרו התוס' פי' רש"י דמדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתא אין מוכרח. דהא בהדיא תנן פ"ב דמכילתין די"ד גבי רמ"ת נמצא לאחר זמן טמאין מספק ופטורים מן הקרבן. ופי' בגמ' דט"ו דשהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה הוא אחר דאחר וטהורה לגמרי ובלא שהתה ה"ל ספק. והרי הכל זמן מועט מאד. ואמאי נימא מדלא חזאי קודם התשמיש ודאי מחמת התשמיש אתא הדם. ואין לומר דאיה"נ דאמרינן דמחמת גרם התשמיש אתא הדם. אבל מ"מ מחזקינן לי' שבא מחמת גרם התשמיש ואחר התשמיש הלכך כששימשו לא הי' דם. דזה דוחק דהא בגמ' דפ"ח מוקמינן לה לעולם בדארגישה ואימור הרגשת שמש כו' ואי איתא דמחזקינן דהדם בא מחמת תשמיש א"כ כיון דודאי התשמיש גרם לדם וגם ארגישה אמאי נימא דהרגשת שמש הוא. ותו דא"כ כאן נמי אף את"ל דמדלא חזאי קודם אמרינן דהמ"ר היו סבה לדם נימא ג"כ דמ"מ היה סבה שיומשך דם המקור ולא מצד דהדור מ"ר למקור רק ע"ד שהתשמיש הוא סיבה לדם ואעפ"כ אמרינן דהדם בא אחר התשמיש כמ"כ כאן י"ל דבתר דתמו מיא ממש אתא דם. ולכאורה יש ראי' לזה מדין הנזכר בתשו' הרשב"א הובא ב"י סי' קפ"ו ובהג"ה ש"ע סי' קפ"ז ס"א לענין רמ"ת ואלו הג"פ צ"ל רצופים אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל ווסת הוא דלית לה וע"ש בדברי הגאאזמו"ר ז"ל סק"ח דפי' שנתקלקל ווסתה ופורשת נדה בלא עת כו' אמאי נימא מדלא חזאי קודם ודאי התשמיש גרם לדם. וצ"ל דהרשב"א לשטתי' אזיל דלא ס"ל סברא זו דמדלא חזאי כו'. ולהתוס' דס"ל סברא זו י"ל דאין ה"נ דמחזקינן דהתשמיש גרם לדם מדלא חזאי קודם. אלא דהא אפי' בפעם א' אמרינן כן אעפ"כ משמשת פ"ב דאמרינן מקרה הוא שקרה דתשמיש זה גרם לדם ולא הוחזקה אלעולם כמ"כ אפי' ג"פ שאינן רצופים אין זו חזקה גמורה לאסור עי"ז לעולם (וכבר כתבתי מזה בתשו' נידון רמ"ת ובתשו' בדין שו"ב שהוחזק חזקה שאינה שוה להיות נשתטה ונתרפא כו'):

קיצור. הב"ח הקשה קושיא גדולה על שטת התוס' מהסוגיא במקומה ויש להוסיף גם מסוגיא דעד שאינו בדוק די"ד גם על עצם הסברא יש קושיא. ומה שהקשו על פרש"י איך חיישינן דלמא בתר דתמו כו' יש ליישב בטוב: