ב

אלא לכאורה מזה משמע לומר דלא מצרפינן הך חזקה כלל והטעם י"ל דהא בריש מכילתין אמרינן והלל כי אמרינן העמד דבר על חזקתו היכא דלית ליה ריעותא מגופה אבל אתתא כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתיה. הרי פשט הלשון משמע דגבי אשה לא אמרינן כלל חזקה זו כיון דמגופה קא חזיא הן אמת שהתוספות שם בדבור הראשון כ' ודוקא לקדשים או לתרומה אבל לחולין לכ"ע דיה שעתה דמוקמא לה בחזקת טהרה עכ"ל. הא קמן דס"ל דמ"ש הלל כיון דמגופה קא חזיא לא אמרינן אוקמא אחזקה זהו רק לקדשים ולתרומה והיינו חומרא דרבנן אבל לחולין וה"ה לבעלה אוקמא אחזקת טהרה גם מדרבנן וכ"כ עוד דף ג' ע"א ד"ה ואיבעית אימא ודף י"ז סע"ב וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והר"ן בחידושיהם שם. אמנם כ' שם הרמב"ן בשם ויש מפרשים דאע"ג דליכא חזקה מיהו ה"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כאן כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא משום מעלה בקדשים עכ"ל. והדבר מבואר די"מ אלו ס"ל דדברי הלל הן כפשוטן דכיון דמגופה קחזיא ליכא חזקה כלל אפי' לחולין וה"ה לבעלה והא דלחולין לכ"ע לא מטמאינן למפרע היינו משום דמסוטה גמרינן כו'. ועוד יש לחלק חילוק פשוט דלמפרע לא אתרעי החזקה עדיין לכן אזלינן בתרה ולא מספקינן אלמפרע כלל. וכמו שמבואר במשנה וגמרא פב"ת דנדה דס"ח ע"א וחכ"א אפי' בשנים לנדתה בדקה ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה הרי זו בחזקת טהרה וגם הלל אינו חושש רק לקדשים ולא לחולין ולבעלה כדעת התוספות וסייעתם אבל אלהבא דאתרעי החזקה י"ל תו לא מוקמינן אחזקה כי גם בשאר חזקה י"א כן כמ"ש התוספות פ"ב דכתובות דכ"ג ע"א [ד"ה תרווייהו]. וכ"ש בחזקה זו כיון דמגופה קחזיא כנ"ל. וחילוק זה בין למפרע ובין להבא מצאתי בדברי קדשו של אאזמו"ר הגאון ז"ל במה"ב המתחלת מ"ש בתשובת ש"י ובכו"פ. וז"ל דל"ח ע"א דמדאורייתא מהני חזקה לחוד כל כמה דלא אתרעי דהיינו לטהר למפרע דמוקמינן בחזקתה לומר השתא הוא דחזאי כו'. משא"כ מכאן ולהבא דאתרעי חזקתה שהרי דם לפניך כו' עכ"ל. וראיתי בתשובת מהרי"ט ח"א סי' י"א בענין ספק שהוא בן תשעה ויום א' ספק שאינו שבמשנה פ"ז דיבמות דלא מוקמינן אחזקה. וז"ל ונראה דהך דיבמות דמיא לנדה דמטמאה מעת לעת ולא אזלינן בתר חזקה כדמפרש טעמא בגמרא דכיון דמגופה קא חזיא מועדת ועלולה היא לכך ואין לה חזקת טהרה עכ"ל. אלמא כל שהיא מועדת ומעותדת לכך אין לה חזקה דמעיקרא נמי להכי קיימא וה"נ בספק בן תשעה שנים ויום אחד אין זו חזקה מה שמתחלה קטן דמעיקרא נמי להכי קאי ובכל יום גדל ואתאי כו'. ומיהו אי השתא כו' להכי כתבו התוספות כגון דהשתא דאתי קמן הוא ודאי בן ט' כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו קשים להולמן איך מביא מהא דפ"ק דנדה דהא התוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן כ' דלחולין ולבעלה מוקמינן אחזקה אף להלל. ולפמ"ש יש ליישב דלענין למפרע הוא דמוקמינן אחזקה ולא להבא. ונדון דהמשנה דיבמות זהו עסק דלהבא. וראיתי בכללי חזקה להמגני שלמה שנדפסו בספר בית אפרים בסס"י ל"ט בתחלת דבריו ד"ה גרסינן בכתובות שכ' וכן מוכח פ"ק דנדה דלא מטמאינן לאשה שראתה דם מעל"ע כו'. כ"א לקדש ולתרומה ואינה מקולקלת למנינה שתאבד פתח נדה לבעלה כו'. אע"ג דחזקה גרועה הוא דמגופה קא חזיא. ועוד דאתרע החזקה דהא מכאן ולהבא היא טמאה ודאי כו'. ואח"כ כ' דלפי הני לישני אחריני שבגמרא שם דטעמא דשמאי הוא משום דאשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתיא או משום ביטול פריה ורביה לפ"ז י"ל לכ"ע לא מהני כלל הך חזקת טהרה גבי אשה מדאורייתא כיון דמגופה קא חזיא. אלא הכא היינו טעמא דשמאי משום חד מהנך טעמי הנ"ל והלל נמי כוותיה ס"ל לחולין אלא שאח"כ חזר בו ממ"ש התוס' בד"ה ואיבעית אימא דגם להנך טעמי אית ליה לשמאי העמד אשה על חזקתה וכן הלל לחולין. אמנם לא היה למראה עיניו מ"ש התוס' שם בגליון ומיהו לפ"ז כו' עד ושמא טעמא דהרגשה אהני אף בשוטה לחולין עכ"ל. הרי הסכימו אח"כ דלהנך לישני א"צ כלל ללישנא ושינוייא דהעמד אשה על חזקתה וכן מבואר מדבריהם עוד ד"ג ע"ב ד"ה איכא בינייהו וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' ע"ש. וכן פשט הגמרא שם להני לישני ליכא למירמי משמע דלהנך לישנא א"צ כלל לטעמא דחזקה וכמ"ש התוס' בגליון ובד"ה איכא בינייהו כנ"ל וכיון דתניא כחד מהנך לישני י"ל דהלכתא כן כמ"ש המג"ש שם. ומה שיש להקשות לטעמא דמשום פריה ורביה וכי מפני זה נתיר ספק דאורייתא י"ל כמו שתירץ הרמב"ן בשם הי"מ דמסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה כו'. ומה גם כמו שחלקתי דשאני למפרע דעדיין לא אתרעי החזקה כלל:

קיצור. והטעם י"ל כמ"ש בגמ' רפ"ק אתתא כיון דמגופה קא חזיא לא מוקמינן אחזקה רק אלמפרע שפיר מוקמינן אחזקה. וכ"ש לשאר לישני שבגמרא שם משום דאשה מרגשת או משום דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי אין הכרח דמוקמינן אחזקה: