ג

ועוד נלע"ד דבאשה שיש לה וסת י"ל דלכ"ע אמרינן אוקי אחז"ט. דהא גם ללישנא קמא להלל דאמר כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתה עכ"ז מודה דבאשה שיש לה וסת דיה שעתה. אלא שי"ל דהיינו דוקא אם ראתה בשעת וסתה. משא"כ בראתה שלא בשעת וסתה. ונ"ד הרי היא מוצאה הט"ד שלא בשעת וסתה (ואי הוה מוצאה בשעת וסתה הוה גרע טפי לענינינו שהוא מכאן ולהבא) אלא די"ל דל"ד דהתם לענין למפרע כיון שראתה שלא בשעת וסתה חזינן דלא בא האורח בזמנו א"כ איכא למיחש דלמא מעיקרא הוי ג"כ כיון דע"כ נתקלקל וסתה. משא"כ בנ"ד שי"ל דלמא דם העלי' הוא ווסתה לא נתקלקל כלל. אלא דמדהחמירו גבי כתם שמוצאה בשעת וסתה לטמאות למפרע אע"ג דאין ראיה שלא בא האורח בזמנו רק שאין ראיה שבא בזמנו. א"כ י"ל דה"ה בנ"ד. ומיהו מדברי הרמב"ם נראה דלא החמיר בכתם והרשב"ץ בפסקי נדה כ' כתמה טמא למפרע ולא כתב שאין כן דעת הרמב"ם וצ"ע. ובגמ' משמע כהרשב"ץ. ואפשר דאין ראיה מכתמים ע' פ' דם הנדה כתם שנמצא בחלוק כו'. והכי משמע ממ"ש שאם תראה כו'. ולכאורה אין הנדון דומה לראיה דשא"ה שאנו רואים שבא האורח שלא בזמנו משא"כ בכתם שבשעת וסתה. וצ"ל דבכתם הסברא להחמיר טפי משום דמסתמא נכתם קודם. ולפ"ז היה מקום להקל אפי' לפ"ד הי"מ שברמב"ן: