ב

מיהו כ"ז הוא לפי האי לישנא דטעמא דשמאי משום העמד אשה על חזקתה כו'. אבל לפי לישני אחריני שבגמ' שם דטעמא דשמאי משום אשה מרגשת או משום דאי איתא דהוי דם מעיקרא הוה אתי. כתב בכללי חזקה להמג"ש דלפ"ז י"ל דלכ"ע לא מהני כלל חז"ט דאשה כיון דמגופה קחזיא ואפילו לחולין ולבעלה. אלא הכא טעמא דשמאי משום הני טעמא הוא והלל נמי כוותי' ס"ל לחולין אלא שאח"כ חזר בו ממ"ש התוס' ד"ה ואיבעית אימא דגם להני טעמי אית ליה לשמאי העמד אשה על חזקתה וכן הלל לחולין ע"ש. אמנם לא הי' למראה עיניו מש"ש התוס' בגליון וז"ל ומיהו לפ"ז לא א"ש הא דאמר לקמן עשה סייג לדבריך כיון דאיכא טעמא דאי הוה דם כו' לא הוי אלא סייג ושמא י"ל דטעמא דהרגשה אהני אף בסוטה לחולין עכ"ל. וביאור דבריהם דר"ל דקשיא להו דאת"ל דגם להני טעמי אית ליה לשמאי טעמא דהעמד אשה על חזקתה וא"כ האי טעמא דמרגשת או דאי הוה דם הוי סייג וא"כ מאי קאמר הלל לשמאי עשה סייג כו' ולכן כתב ושמא כו'. ולפ"ז צ"ל דשמאי להני לישני ל"ל כלל טעמא דהעמד אשה על חזקתה ועפ"ז א"ש מה שהוקשה לו להגאון המג"ש הנ"ל ממ"ש התוס' ד"ג ע"ב ד"ה א"ב וי"ל כו' ע"ש. מ"ש ולא יכולתי ליישב בשום פנים כו'. ולפמ"ש א"ש דהאי תי' הוא לפי' הגליון הנ"ל. ומיהו קשיא לי דהא לטעמא דרבא דאמר טעמא דשמאי משום פו"ר עכצ"ל דס"ל טעמא קמא דאשה בחז"ט עומדת דאל"כ וכי משום פו"ר נטהר ס' דאורייתא וגם באמת אמאי אינה מונה אלא משעה שראתה. וכיון שכן עכצ"ל דטעמא דפו"ר אינו אלא דמשו"ה לא אחמירו רבנן בהא וכיון דלרבא צ"ל כן א"כ בודאי ה"ה לשאר לישני. וא"כ עולה יפה פסק הגאון הנ"ל דלגבי בעלה אמרינן אוקמא אחז"ט: