א

סימן קלח

ראיתי כי טוב לבאר עוד בענין השאלה הנז' לעיל באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה לפעמים רואה ט"ד מעורב בשלייאם הרבה אשר לפי דעת רבינו זקני מ"כ הוא ספק שקול שמא מהעלייה הוא אם יש לטהרה מחמת אשה בחזקת טהורה עומדת כו'. ונתבאר שם בקצרה שיש להחמיר בזה. והנה למבראשונה יש להקדים הנלע"ד שיש מחלוקת בין הראשונים אי אמרינן גבי אשה חזקת טהרה גבי ספק שקול. והוא תלוי בפי' הסוגיא דריש נדה דאמרינן שם מאי טעמא דשמאי אשה בחזקת טהרה עומדת. והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו היכא דלית ליה ריעותא מגופי' (לפ"ז י"ל דלהבא לא מוקמינן אחזקה כיון דאיכא ריעותא) אבל אתתא כיון דמגופא קחזיא (מועדת ועלולה היא לכך. אין לה חזקת טהרה) לא אמרינן אוקמה אחזקתה. ומשמע מפשטא דלישנא דלהלל לא מוקמינן כלל גבי אשה אחזקת טהרה כיון דמגופה קחזיא. אלא דא"כ קשיא טובא דאמאי אינה מונה פתחי נדה אלא משעה שראתה. והא ה"ל ספיקא דאורייתא. ועוד דא"כ אמאי אחר אחר זמן פטורים מאשם תלוי כדאיתא במשנה ד' י"ד ובגמ' דט"ו והיינו אף למ"ד דלא בעי' חתיכה משתי חתיכות כדאיתא התם ואמאי לא מספקינן לה למפרע אפי' אזמן קצר כ"כ שאינו יותר משני או שלשה חלקי שישים בשעה כיון דלא אמרינן אוקמא אחזקתה. ועוד דא"כ עכצ"ל דחכמים לא ס"ל כהלל. דא"כ אמאי לא מטמאי לה מפקידה לפקידה כיון דספק שקול הוא ותנן בפב"ת דמכילתין דס"ח וחכ"א אפי' בשנים לנדתה כו'. וחומרא דמעל"ע אינו אלא מדרבנן וכן מפקידה לפקידה להלל. ולקדשים ותרומה בלבד. ולכן צ"ל לכאורה דהא דקאמר הלל כיון דמגופה קא חזיא לא מוקמינן אחזקתה היינו רק לענין תרומה וקדשים לבד ומדרבנן. אבל לגבי חולין ולבעלה מודה דמוקמינן לה אחזקתה אפי' מדרבנן אע"ג דמגופה קחזיא. וכן נראה דעת התוס' בדבור הראשון שכתבו ז"ל מעל"ע. ודוקא לקדשים או לתרומה אבל לחולין לכ"ע דיה שעתה דמוקמא לה בחזקת טהורה עכ"ל. הרי דס"ל דהאי סברא דהלל כיון דמגופא קחזיא לא אמרינן אוקמא אחזקתה אינו לחולין וה"ה לבעלה וכדמוכח עוד ממ"ש ד"ג ד"ה ואיבעית אימא ובדף י"ז סע"ב וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו בדבור הראשון שכתב דס"ל להלל ולחכמים נמי טעמא דאתתא בחזקת טהרה קיימא. ומ"ש מ"ט דשמאי ה"פ דכיון דמגופה קחזיא והרי דם לפניך הוה לן למיחש בה מיהו לטהרות כו' אלמא דלחולין לא חיישינן לכ"ע במה דמגופה קחזיא. וכ"כ הר"ן בחידושיו שם אהא דאמרינן מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה עומדת לאו למימרא דהלל לא ס"ל הכא דא"כ אפי' בחולין ה"ל לטמויי כו'. נמצא שדעת התוס' והרשב"א והר"ן דסברא דמגופא קא חזיא לא מרעא חז"ט דאשה לגבי חולין ולבעלה. אבל לא משמע כן בחי' הרמב"ן שם שכ' וז"ל הך אשה כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמא אחזקה אלא חיישינן הלכך בחולין אע"ג דאיכא למיחש במלתא כיון דלא מכרעא מלתא דטומאה מוקמינן טהרות אחזקתייהו וגבי תרומה וקדשים עבוד בהו רבנן מעלה וכיון דליכא חזקה גמורה תולין. ויש מפרשים דאע"ג דליכא חזקה מיהו ה"ל ספק טומאה ומסוטה גמרינן מה התם מכאן ולהבא ולא למפרע אף כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא משום מעלה דקדשים כו' עכ"ל. והנה לפ"ד היש מפרשים הדבר ברור דס"ל דלהלל בטלה ח"ט לגמרי משום דמגופה קחזיא. והא דלא חיישינן למפרע מדאורייתא היינו משום דמסוטה גמרינן כו' (וע' תשובת מהרי"ט ח"א סי' י"א שתפשו בפשיטות דכיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה ע"ש באמצע התשובה והוא נגד דעת התוס'. ובמהרי"ט שם מבואר דמדמה זה לחזקה העשוי' להשתנות שכ' בתשובת הר"ן סי' ס"ו דלאו חזקה היא כמ"ש ביו"ד סי' ר"א סעיף ס"ה.וא"כ יסתור הר"ן א"ע משם לכאן ובתשו' אחרת הארכתי בדין זה). ואף שלדבריהם ג"כ לא בטלה החזקה רק לענין מכאן ולהבא ולא למפרע ולהתוס' וסיעתם ג"כ לא מוכח דמוקמינן אחזקה אלא לענין למפרע ולא לענין מכאן ולהבא דהיינו אם אירע שיש ספק בהדם אם הוא מהמקור כנ"ד לא שמעינן להו להתוס' וסיעתם דמוקמינן אחזקה. וא"כ לכאורה אין נ"מ לדינא כלל בין התוס' להרמב"ן. מ"מ באמת משמע בתוס' די"ז סע"ב דאפי' לענין מכאן ולהבא מוקמי אחזקה וכמ"ש ג"כ אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ג ססק"א. משא"כ לפ"ד היש מפרשים הנ"ל. והפי' הראשון שברמב"ן לכאורה נראה שהוא ג"כ כדעת התוס' וסיעתם וכ"נ ממש"ש טעמי' דשמאי דכ"ע אית להו כו'. משא"כ להי"מ דליכא חזקה כו'. אבל ממ"ש כיון דלא מכרעא מלתא דטומאה מוקמי' טהרות אחזקתייהו משמע דוקא בצירוף חזקת טהרה של הטהרות הא חזקת טהרה דאשה לחוד לא מהני משום דמגופה קחזיא. וזהו שלא כדעת התוס' וסיעתם דס"ל להדיא דלחולין חזקת טהרה דאשה לחוד אלימא. ואפשר לומר דהרמב"ן לא קאמר אלא דלהכי אפי' רבנן לא החמירו גבי טהרות דחולין כיון דמגופה קחזיא היה ראוי להחמיר גבי טהרות עכ"פ כיון דחז"ט דאשה חזקה גרועה היא כמ"ש דליכא חזקה גמורה כו' אלא דמשום דמוקמינן טהרות אחזקתייהו. אבל לגבי בעלה י"ל דבלאה"נ חז"ט דאשה מהני מדאורייתא ורבנן לא החמירו כלל לגבי בעלה. תדע דאל"כ קשיא אמאי אינה מונה אלא משעה שראתה דהא הכא ליכא רק חזקה דאשה לחוד. ובשלמא להי"מ ס"ל דדומי' דסוטה למפרע לא ואע"ג דלגבי בעלה איסור הוא ולא טומאה עכצ"ל דס"ל דאיסור זה דינו כטומאה הגם שהוא דוחק גדול וכמ"ש רבינו ז"ל במה"ב לסי' קפ"ג דהאי כדיני' והאי כדיני'. מ"מ לדידהו ע"כ צריך לדחוק כן. אבל להרמב"ן עצמו א"א לומר כן דהא בפי' הראשון ל"ל האי סברא דדומי' לסוטה למפרע לא כו' וא"כ אמאי אינה מונה אלא משעה שראתה. א"ו צ"ל דס"ל ג"כ דלבעלה אמרינן אוקמה אחז"ט וכמ"ש התוס' וסיעתם. העולה ממ"ש שיש מחלוקת בין הפוסקים שלפ"ד הי"מ שברמב"ן להלל בטלה חז"ט לגמרי משום דמגופה קחזיא. ומיהו למפרע לא חיישינן משום דדומי' דסוטה כו'. אבל לפ"ד התוס' ורשב"א ור"ן וכ"נ דעת הרמב"ן לגבי בעלה מוקמי' אחזקת טהרה אע"ג דמגופה קחזיא: