י

ואחר כתבי כל הנ"ל זמן רב אמרתי ללבי כי החמרתי קצת ביותר. דהא מ"מ כיון שנמצא תוך הליחה א"כ לפ"ד הרמב"ן בב"ב פ"ב דכ"ד והרמב"ם פ"י מהמ"א הי"ג והטוש"ע יו"ד סי' רצ"ד סי"א והט"ז שם ס"ק י"ז והסמ"ע סי' רנ"ט סק"ו מחזיקין אנו שהדם עם הליחה באו ממקום א' ובתשו' א' בדין בתולה שנשאת לכהן ולא מצא לה בתולים ורוב כשרין אצלה והבית שהיא דרה בו דר שם פסול א' אי אזלינן בתר העיר או בתר הבית הארכתי בדינים אלו. אך בדין זה נראה עוד טעם אחר והוא דכ"ז אם פעם א' או איזו פעמים נמצא ט"ד בליחה שייך החשש שמא עכ"ז לא ממקום הליחה בא הדם. אבל בנד"ז שנמצא כן כמה וכמה פעמים לרוב שהרי אחר כל וסת בז"נ היא מוצאה כן תמיד בשלייאם כנ"ל. א"כ בכה"ג ודאי מחזקינן בלי ספק דהדם בא ממקום שבא הליחה דאיך שייך שיארע כך תמיד שבביאת הליחה יבא ג"כ הדם א"ו שניהם ממקום א' באים. וכמו שמצינו חילוק זה עצמו גבי מוצאה דם במי רגלים כמ"ש הרמ"א סי' קצ"א בהג"ה וכל זה אם נמצא דם במקרה אבל אשה שרגילה לראות דם במי רגליה כו' נראה דיש להתיר בכל ענין כו'. ואף שכ' שם ומרגשת כאב כו' זהו כדי להתיר גם הדם שמוצאה כשמקנחת את עצמה ובמי רגלים לא נמצא כלום כמש"ש אאזמו"ר ז"ל סק"ג. אבל להתיר הדם הנמצא בספל לבד י"ל שהיה מטהרה לגמרי בלא הכאב באשה שרגילה לראות דם תוך מי רגליה כו' וע' ס"ט שם סק"ד:

ועוד נ' ראיה לזה ממ"ש בפסקי מהרא"י סי' מ"ז והובא בש"ע סי' קפ"ז סעיף ז' וז"ל חדא כמו שכתבת שכ"ז שהוא בודקת בכל החורים וסדקים אינה מוצאה אותם כתמים ושערות בזה המקום נ' דר"ל במקום א' מוצאה לעולם א"כ אם אותו מקום בצדדין קצת יש סברא לטהר דמופת דמן הצדדים מן המכה בא כו' עכ"ל. ושם לא היה ידוע שיש לה מכה רק שמזה שבשום פעם אינה מוצאה רק במקום ההוא עי"ז מוכיח שיש לה מכה כו' כמו שביאר דבריו אאזמו"ר הגאון ז"ל שם ס"ק ל"ג. והתיר מהרא"י באשה שיש וסת שלא בשעת וסתה ודלא כתשו' הג"מ עקיבא איגר סי' ס"א שפי' ד' מהרא"י דמיירי בידוע בלא"ה שיש לה מכה ונמשך אחר הנב"י ונחלק שם עליו רב גדול. וכבר כתבתי שכן פי' הגאאזמ"ו ז"ל וכ"ד הגר"א סי' קפ"ז ס"ק י"ח דפי' טעמו דמהרא"י דהוכחה זו ה"ל כמו בדיקת שפופרת כו' הרי לא מטעם שידוע בלא"ה שיש לה מכה. וא"כ אף אנו נאמר דכיון שאינה מוצאה הטפת דם רק בתוך השלייאם וכן היא רגילה להיות כן הוה ליה הוכחה עכ"פ להחזיק כן שהטפת דם בא ממקום שבא השלייאם. ובהיות כן הרי יש כאן עוד שני ספיקות. הא' שמא בא השלייאם מהגוף דרך צוואר הרחם ולא דרך החדר. אף שהקשיתי ע"ז לעיל ס"ח מ"מ מהבית מאיר שם משמע דלדעת הרמב"ם שפיר י"ל דספיקא הוא דחדא ודאי מעלמא אתי ושנים הוי ספק יעו"ש וכ"ד הס"ט סי' קפ"ח בתשובתו שם המתחלת גיה"ק מן כ"ב כסלו. בד"ה אבל הא לא קשה. וז"ל ואע"ג דדם לבן וירוק ממקור נמי אתי כדמוכח בגמרא וכ"ה בתה"ד סי' רמ"ו מ"מ אין חזקתו מן המקור וטפי איכא למיתלי דאתיא דרך העליי' והפרוזדור כו' עכ"ל. וכ"כ עוד בסי' ק"צ סק"ד. ומיהו יש להקשות א"כ גבי דם הירוק אמאי לדברי ת"ק תולין הא איכא שני ספיקות שמא מראה טהור הוא ואת"ל דאינו טהור עדיין שמא אינו בא מהמקור אלא עכצ"ל דירוק ודאי בא מהמקור ולא כהס"ט. ויש לתרץ דהא דם חזקתו מן המקור וא"כ אם דם הירוק טמא אזי חזקתו מהמקור וא"כ הכל רק ספק א' ואין כאן שני ספיקות. ועוד אפשר דאף אם דם לבן וירוק חזקתו מהמקור אפ"ל דליחה לבינה שאני שיש לחלק בין דם לבן לליחה לבינה הנקרא שלייאם. שהרי גבי אייטער ס"ל להרופאים דודאי ממכה בא. כמ"ש בתשו' [הנ"ל]. כמ"כ יש לחלק בין דם לבן וצלול לליחה וכמו שחילקו בגמ' פא"ט דמ"ח סע"א בין מליא מוגלא ובין מים זכים לענין כוליא דמוגלא ה"ל לקותא בכוליא. משא"כ מים זכים ודנ"ה ע"ב חילקו בין מ"ז לבין עכירי או סריחי. וא"כ מהגמ' לא שמענו רק דם לבן וצלול בא מהמקור. אבל ליחה זו שהיא כעין מוגלא ולקותא י"ל דהוי ספק שמא בא דרך גידי צואר הרחם שרק חזקת דם הוא מהמקור. וגם הספק השני שמא בא הליחה מעצם בשר המקור ולא מגידי המקור שמהם יוצא דם. כיון שהרופא וגאון אומר שי"ל כן אמאי לא נחשב זה לקצת סברא שהרי חז"ל למדו אותנו לסמוך ע"ד הרופאים ממעשה הנזכר בגמרא פ' המפלת דכ"ב ויש דעות בכמה תשובות דסמכינן ממש על דבריהם כמ"ש מהרי"ק שורש קנ"ט ומהרמ"ל סי' קי"א והח"צ סי' מ"ו והשב"י סי' מ"ב וכ"נ דעת הרא"ש בתשובה כלל ב' שהביא מהרמ"ל ואף שיש חולקים וס"ל דאין לסמוך עליהם אא"כ יש הוכחה ע"ז וכ"מ מסה"ת שהביא בש"ע סי' קפ"ז סעיף ח' ובב"י שם מ"מ ספיקא מיהו הוי וכמו שהמקור מגדל חתיכה עד שגם דם שבחתיכה אינו דם נדות כלל כ"א דם חתיכה כדאיתא בגמרא ר"פ המפלת חתיכה דכ"א סע"ב. א"כ כמו שהמקור מגדל דם שבחתיכה שאינו דם נדות כמ"כ וכש"כ י"ל שמגדל ליחות לבינות מה שאינן נמשכין ממקום שנמשך דם נדות. ולכן גם סברת הרופא ר' שמעון שבשב"י שי"ל שהליחה בחריפותה מוציאה דם מבשר המקור ג"כ אין לדחות ואף אם אין כל הספיקות כל א' בפני עצמו ספק שקול מ"מ בהצטרף כולן י"ל צד ההיתר שכיח יותר מצד האיסור או לפחות שניהם שקולים. וא"כ יש להעמידה על חזקת טהרה. דאין לומר שאין לצרפן יחד כלל כיון כל א' בפ"ע אינו ספק שקול ה"ל כמאן דליתנהו ואין ראוין להצטרף. דראיתי בספר תויק"ו סס"י נ"ג. כ' וז"ל דאפי' אם כל ספק מהספיקות האיסור שכיח יותר הוי ס"ס וראיה לזה ממ"ש התוס' והרא"ש לענין גבינות כו'. גם בפסחים ד"ט גבי הא דאמרינן התם שמא הוה נפל ושמא גררתיה ומקרי ס"ס בהכי כמ"ש התוספות שם. וע' בפר"ח סי' ק"י שפי' ד' הראב"ד ג"כ כנ"ל והא נפל לא שכיח ואפ"ה מקרי ס"ס כו'. נחזור לענינינו דכל היכא דאיכא שני ספיקות אע"פ שכל ספק מהספיקות האיסור שכיח יותר כיון ע"י צירוף שני הספיקות אין האיסור שכיח יותר אע"פ שגם ההיתר אינו שכיח יותר מקרי ס"ס כו'. אבל אם אפילו בהצטרף שני הספיקות האיסור שכיח יותר זה פשוט דלא שרינן מחמת ס"ס עכ"ל. וא"כ לפ"ז בנד"ז ע"י הצטרפות הנך ספיקות דלעיל י"ל עכ"פ ההיתר שמא לא באו הליחה והט"ד מגידי המקור שקול כמו האיסור לכן יש להעמיד על חזקת טהרה ואף אם לא נעמיד יסוד על דברי התויק"ו הלא בנד"ז יש לצרף מה דחשיב רואה שלא בהרגשה שלדעת הפוסקים כשמואל אין בזה איסור דאורייתא כלל אף אם באו מהמקור כמש"ל סעיף ב'.ואף שיש חולקים ע"ז מ"מ ה"ל ספק באיסור דאורייתא ובצירוף הספיקות הנ"ל ה"ל ס"ס טוב בדאוריי'. וא"כ בדרבנן יש לסמוך על דברי התויק"ו הנ"ל לצרף הספיקות יחד ולהעמידה על חזקת טהרה כנ"ל. ומ"מ כ"ז מפוקפק כי הסברא נוטה יותר שגם ליחה לבינה זו שהוא השלייאם בא ג"כ מהמקור:

קיצור. שי"ל להחזיק ד' הגאון ממענץ שמסתמא ממקום שבא הליחה בא הטפת דם. וראיה מפסקי מהרא"י סי' מ"ז. וגם י"ל דהליחה ה"ל ספק שמא בא מצואר הרחם ולא דמי לדם לבן. גם אפי' בא מהמקור אפשר ליתן מקום לדבריו דכשבא מבשר המקור ולא מגידי המקור ה"ל כדם חתיכה. נוסף ע"ז סברת ר"ש רופא שבשב"י. ובמוצאה שלא בהרגשת הגוף אולי יש לצדד במקום עיגון גמור כנידון שבשב יעקב סי' מ"ב מ"א שא"א לה להטהר כלל כ"א פ"א בשנה כו':