ח

וא"כ לכאורה נסתרה הטענה של הגאון ממענץ דמסתמא ממקום הליחות בא הטפה. וגם ראי' לסתור ממ"ש אזמו"ר הגאון ז"ל סימן ק"צ ס"ט ס"ק י"ט ואפי' נמצא מן דם כו' יסוב אותו בעוגל כו' ע"ש. והוא מוסכם הגם דשם משום בכתמים הקילו מ"מ עכ"פ לא נחשוב זה לודאי ולא כמ"ש הגאון ממענץ. גם ממחלוקת הט"ז והרמ"א דשם יש לשמוע כן גם עמ"ש הגאון מ' ליב ממענץ דהליחה לבינה יש בה ספק שקול אם מהחדר באה או מהפרוזדור קשה מדאמר ר' יוחנן פ' יוצא דופן (דמ"א ע"ב) מקור שהזיע כשתי טפי מרגליות (דם לבן וצלול) טמאה ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתיא (מן הצדדין) הרי דבשתי טיפין מחזקינן שהם מן המקור וכ"ש בהרבה ליחה לבינה. ושוב ראיתי שבתשו' בספר בית מאיר סי' י"ג הקשה כן על הגאון הנ"ל וכ' שדוחק לחלק בין ליחה לבינה לדם לבן. וכן בתה"ד סי' רמ"ו כ' וז"ל דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתי פרק כל היד עכ"ל. הגם שבספר החינוך פ' אחרי מצוה ר"ז כ' להפך ע"ש דבריו צע"ג ונגד הגמרא פכה"י די"ט ע"ב וכ"כ ג"כ רמ"א בפשיטות בתשו' סי' צ"ז. ועוד צ"ע דאפילו לדבריו דבהליחה לבינה יש ספק שמא לא באה מהרחם מ"מ עכשיו שנמצא ט"ד בתוכה וחזקת דם מהמקור יכריע זה לצד הספק דגם הליחה הבאה מהמקור וכדאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא כו' ול"ד לרברבי וזוטרי דברברבי אין שום ספק שבודאי לא באו מעוברי דרכים כו'. וראיתי בתשו' הבית מאיר בסופה כ' ועוד יש לצדד להיתר כו' אם נתפוס במושלם דברי הגאון ורופא דלאשה כזאת ודאי מכה יש לה רח"ל בגופה אלא שאינו יודע אם בהמקור או בזולת משאר האברים ושפט והוכיח בראיה שמראה האדום מן הסתם אחר הלובן נגרר וא"כ הוי כידוע שמכתה מוציאה דם ואפשר לומר כמו באם ידוע שיש לה מכה ואינו ידוע אם מכתה מוציאה דם תולין בה שלא בשעת וסתה ה"ה במכה ידוע שמוציאה דם אלא שאינו ידוע אם היא במקור נמי יש לתלות באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה עכ"ל. וע"ש בהג"מ ליב כנ"ל דאינו מתיר זה אא"כ החולי ליחה לבינה באה מהמקור עצמו ולא כשבאה מהגוף דרך החדר אף שהוא ג"כ מחמת חולי כו'. וא"כ מ"ש הבית מאיר דהוה כמכה שידוע שמוציאה דם אלא שא"י אם היא במקור כו' זהו דוקא כשנאמר דמסתמא ממקום הליחה בא הדם. אלא שאינו ידוע אם המכה בבשר המקור שאז יש להקל ואם בא מן הגוף אין להקל ע"ז יש לתלות להקל. משא"כ לפמש"ל הרי אף את"ל דהליחה באה מהמקור עצמו מ"מ הדם י"ל דהוא כשאר דם נדה דהוא מה שיוצא מותרות הגוף דרך גידי המקור כו'. וא"כ ה"ל שני ספיקות להחמיר. ועוד דאזמו"ר הגאון נ"ע בהג"ה בק"א סי' קפ"ג ד"ה ע"ש בר"ן השיג עליו וז"ל וגם מ"ש דליחות הרבה הן כמכה אם גדילות מהמקור צע"ג הא גם דמים טהורים באים מהמקור כמ"ש בתה"ד סימן רמ"ו ואין שם מכה עליהם כי דרך נשים הוא ומאן מפיס לחלק ולהכיר אם גדילות מהמקור או שבאו שם משאר אברים וגם לחלק בין רב למעט הם דברים בדויים עכ"ל. ואני לא מצאתי בתשו' הגאון ממענץ הנ"ל שיאמר דליחות הרבה הן כמכה. כ"א אומר שזה חולי בא לה שמחמתה זב הליחה ולא דס"ל דחולי זו הוי כמכה ממש דא"כ היה מטהר טפות דם הנמצא תוך הליחה. אפילו אם הלובן בא לה מאברי הגוף דרך המקור ועמה הטפות דם מאחר דחולי זה הוה כדין מכה והרי אף דם הבא מהמכה טהור וא"ת משום שלא טיהרו רק דם מכה שבמקור ולא דם מכה שבחלל הגוף הלא אין זה פשוט לומר כן כי בשו"ת פנים מאירות ח"א סס"י י"ב כ' לטהר בזה אם אין הדם נבלע תחלה באברים הביאו הס"ט סי' קפ"ז ס"ה ס"ק י"א. וא"כ איך כ' הגאון ממענץ הנ"ל בפשיטות לטמא בזה וז"ל אלא מאי אית לן למימר דלמא בא הזיבה של הליחות מגוף האשה או מאיזה אבר שבגוף וזבין דרך האם והמקור וא"כ יש לטמא הטפות דמים עכ"ל. ומזה מוכרח דס"ל דליחות אלו אין להם דין מכה דא"כ אף הדם שבתוכן י"ל דם מכה הוא מאחר דס"ל דודאי ממקום שבא הליחה בא הט"ד ומדס"ל לטמא בפשיטות הדם צ"ל דאף שהליחות בא ע"י חולי שבאברי הגוף עכ"ז לאו מכה חשוב. דמיון רפיון קשרי האם שיוצא דם בשפע דה"ל ודאי חולי ולא חשוב מכה ע' תשו' דבר שמואל סימן ק"ע. ובח"צ בתשו' סימן מ"ו ד"ה וא"כ שנחלשה האם שלה או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה וחזקה בטבעה לבשל המותרות כתיקונן ולהוציאן בזמנן הראוי. ולכן היא מוציאתן קודם זמנן ובלתי מובשלין כראוי ואין זה ענין לדם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור עכ"ל. והמתירים גבי עקירת המקור זהו מטעם אחר ולא משום מכה. וא"כ ה"נ גבי חולי זו שבאשה שממנה נמשך שיוצא ליחות הרבה אף שהוא בתוך אברי הגוף אין זה ענין מכה רק שנחלש ונתקלקל איזה אבר ויוצא ממנה ליחות וגם איזה טפות דם לכן כשנמשך דרך המקור ס"ל דזהו דם נדה ממש. אלא כשחולי ליחה לבינה זו נמשך מהמקור עצמו שהאם עצמה מלאה ליחות הללו. וא"כ אינן נמשכים מהגידים שבמקור שמהם נמשך הדם נדה שהוא מה שיוצא מותרות הדם מגוף האשה דרך גידי המקור כ"א בא מבשר המקור עצמו שמלא ליחות. וא"כ גם הטפות דם בא משם להכי מטהר הדם. ומש"ש אלא תלינן הטפות בהליחות כי קרובות הנה כדאמרינן בגמרא גבי אשה שרואה דם מחמת תשמיש דאם יש מכה באותו מקום תלינן במכתה ה"נ לא שנא עכ"ל. אין ר"ל שהליחות הן מכה אלא ר"ל כמו דתלינן במכה ה"נ תלינן שממקום הליחות בא דם והליחות אע"פ שאינן מכה עכ"ז הרי לא באו ממקום שבא דם נדה כמו שחילק דדם נדה זהו הבא מהגוף דרך המקור. משא"כ מה שבא מגופו ומקורו של מקור כמש"ש סד"ה וכמו"כ דס"ח ע"ב ואת"ל מן המקור שמא מגופו וממקומו של המקור עצמו שנתקלקל ולא מגוף דרך המקור עכ"ל. ולכן אני תמיה ג"כ על הבית מאיר הנ"ל שכ' בשם הגאון ורופא הנ"ל דלאשה כזאת ודאי מכה יש לה רח"ל בגופה כו'. דזה אינו דכוונת הגאון ורופא הנ"ל אינו כלל שזהו מכה כ"א חולי וחולשא. ואעפ"כ ס"ל דאם חולשא זו בגופו ומקומו של המקור עצמו שממנו עצמו יוצא הליחה ס"ל דגם הטפת דם טהור. שוב ראיתי שגם השב"י עצמו הבין בדברי הגאון ממענץ דהליחות הוי כמכה אמנם מה שהקשה עליו עוד הגאאזמו"ר נ"ע וז"ל וגם מ"ש דדם נדה אינו אלא הבא משאר אברים למקור ולא דם הגדל במקור צע"ג עכ"ל. לכאורה קושיא היא. ע' מ"ב סי' מ"ט. ומ"ש הדאקטער ר"י. ומהא דדם חתיכה אינו דם נדה משמע דיש דם גדל במקור שהוא טהור והגאון ממענץ ס"ל דזהו ענין משארז"ל מקור מקומו טהור:

קיצור. א"כ לכאורה נסתר מ"ש הגאון ממענץ להחליט לודאי דמסתמא ממקום שבא הליחות בא הטפה. וגם מ"ש דהליחה יש בה ספק שקול שמא לא מהחדר בא. הקשה הבית מאיר מ"ש מדם לבן וירוק דמחזקינן ליה שבא מן המקור. גם מ"ש דאם הליחה באה מעצם המקור טהורה השיגו עליו. וזה יש לתרץ דס"ל דדם המקור דטמא היינו שבא מגידים שבמקור שבהם ועל ידם יוצא דם נדות. אבל מה שבא שלא מהגידים כ"א מהמקור עצמו אינו טמא וכמו דם חתיכה הגדילה במקור דטהורה רפ"ג דנדה דכ"א. ולכן ה"ה ליחה זו כשבא מהמקור עצמו ולא מהגידים ה"ז כחתיכה והדם שבא ה"ז כדם חתיכה כן צ"ל לדבריו. אך אינו מוסכם:

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.