ד

ואף שבתשו' שב"י סי' מ"א בתשו' הג"מ ליב ז"ל ממענץ הקשה טובא על שמואל דאומר עד שתרגיש והמשנה דפכה"י נמצא בפרוזדור כבר נתבאר במ"א ליישב הקושי' בד"ה אמר שמואל בדקה קרקע עולם וגם שם נתבאר דמ"ש הס"ט סס"י ק"צ אחד מן הטעמים דלית הלכתא כשמואל משום דלשמואל טעמא דכתמים טהורים מדאורייתא הוא משום דשלא בהרגשה אתיא. ואילו לר"ל טעמא אחרינא משום דמעלמא אתיא וכמ"ש רע"ק דם ולא כתם. נתבאר שם ג"כ דזה אינו דגם לשמואל צריך בכתמים לטעמא דרע"ק דם ולא כתם דהיינו דתלינן דמעלמא אתיא. והיינו כדי לטהר אף בזמן שא"צ הרגשה כגון בסופרת ז' נקיים דסותרת כשראתה אף בלי הרגשה וכמ"ש ג"כ בחוות דעת סי' קצ"ו סק"ג מ"מ הכתם טהור משום דלמא לאו מגופה חזיתיה. ובתשו' א' בדין הרגשה כתבתי שי"ל דהך דין דשמואל עד שתרגיש הוא ספיקא דדינא. וא"כ יש לצרפו לעוד ספק שיהיו שני ספיקות בדאורייתא. ומעתה נבוא לשאלתנו דבנ"ד שהטפת דם נמצא בתוך הליחה לבינה ע"כ יש ספק שקול שמא בא מצואר הרחם ולא מהמקור כמש"ל בתחלת תשובה זו בשם הגאון ממענץ כי מה שארז"ל חזקת דמים מן המקור היינו דם ממש כו' עיין לעיל והסכים עמו בזה ג"כ אאזמו"ר נ"ע וז"ל רק שבזה יפה כ' שטיפת דם המעורבת בליחות לא אמרינן חזקתו מן המקור אלא ספק שקול הוא שמא מהעלייה דמסתמא באה הטפה ממקום הליחות כמ"ש בסי' קצ"א בשם התוספות והרא"ש עכ"ל. אמנם על הספק האחר שהמציא בזה הגאון ממענץ דאולי הליחות באו מעצם המקור ולא מהגוף דרך גידי המקור וכיון דהליחות באו מהמקור עצמו וכן הדם הוא טהור. ע"ז חלק אאזמו"ר נ"ע שם הרבה מכמה טעמים דליחות אינן כמכה כו'. וגם כו' ע"ש. כמו שיובא לקמן סעיף ח'. ואפשר בנד"ז אפי' להגאון ממענץ י"ל שאין לצרף ספק זה כלל דדוקא התם שהשלאיים היה זב ממנה בתמידות וחשב לה חולי. ע"כ נסתפק שמא החולי בהמקור עצמו ולא בהגוף כו'. משא"כ בנ"ד שהשלייאם זב ממנה לפרקים כדרך שאר נשים. א"כ מהכ"ת לתלות שבאו מהמקור עצמו ולא כדרך שאר מיני דמים טמאים וטהורים היוצאים מהמקור שהן מותרות היוצאים מהגוף דרך המקור. וא"כ גם לדבריו לא שייך ספק זה כאן ועיין מזה לקמן סוף התשובה. ומיהו יש לצרף לזה הספק דהרגשה שכ' השב"י כיון שראתה השלייאם והט"ד בלי הרגשת הגוף ע"ד שנזדעזעה שכ' הרמב"ם רק שהרגישה זיבת דבר לח וכבר נתבאר דגם למ"ד דזה נק' הרגשה. מ"מ כיון שהטפת דם מעורב בהרבה ליחה תולין הרגשה זו דזיבה בהליחה שהוא הרוב והעיקר. וא"כ ה"ל רואה שלא בהרגשה דטהורה מדאורייתא לשמואל אף אם הליחה והט"ד באו מן המקור כנ"ל. ואף אם מצאה השלייאם והט"ד ע"י בדיקת עד לא אמרינן דחזקתו בהרגשה אלא דכסבורה הרגשת עד הוא כמ"ש בשב"י שם דהגאון מהררי"מ כ' דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ל ס"ס עם הספק השני שמא לא בא מהמקור כלל. אולם זה אינו מספיק כ"כ לדידן שיש לנו דעות דלא קיי"ל כשמואל ולא בעינן הרגשה א"כ את"ל דג"כ יש ספק שמא נק' זה הרגשה ה"ל ספק זה דלהקל מצד הרגשה רחוק מאד ואינו ספק שקול שהרי יש בו כמו ס"ס להחמיר. אמנם השב"י עצמו שם כ' סברא אחרת דלא שייך בנד"ז לומר ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא כיון דבדיקת העד היה מחמת שהרגישה זיבת הלחלוחית כו'. א"כ הרי קדמה הראיה לבדיקת עד ואני מוסיף עוד סברא דזה שהוכרחו לומר דבבדיקת עד אע"פ שלא הרגישה אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא אינו מוסכם כלל. וכמ"ש ג"כ הס"ט סס"י ק"צ. ומקור סברא זו ממ"ש הרמב"ם. ה"ז בחזקת שבא בהרגשה. ומוהררי"מ בשב"י כ' שזהו נגד הגמ' רפ"ח. וצ"ל דהוכרח לזה מסוגיא דאימור שחתה אימור איזדקרה כמ"ש הגאון ממענץ בשב"י שם. אמנם כן לפמ"ש במ"א תירוץ ע"ז שגם לשמואל בתוך ספירת ז"נ לזבה לא בעינן הרגשה (או בחרשת ושוטה בכל זמן דיינו לומר שחזקת הדם שבא בהרגשה ולא בפקחת האומרת שלא הרגישה) א"כ לפ"ז אין הכרח כלל לסברא זו. ולכן כשאומרת שלא הרגישה אין לחוש דלמא טעתה. כיון דאדרבה מצינו בגמרא דאפי' אי ארגישה מצדדי' להקל לפעמים לומר דלמא טעתה כו' ומשום העמד אשה על חזקת טהרה. א"כ איך נאמר שאפי' אומרת שלא הרגישה נחמיר דארגישה אלא דטעתה כו' ובפרט כיון שהיא רואה כן תמיד ע"י בדיקת עד לא שייך לומר דבכל פעם מה שאינה מרגשת היא טועה לתלות בהרגשת עד. וכמ"ש כ"ז בתשו' שב"י סי' מ"א בתשובה המתחלת יהודה שעילה. בד"ה אבל לא דמי ובד"ה וזה הוי קצת דמיון וכתבתי מכ"ז במ"א באריכות. ועמ"ש בגמ' די"ז אי בתר חששא אזלת אידי ואידי חששא הוא. וע"ז כ' התוספות ותימא דאדרבה כו'. ותירוצם לא שייך כאן גם הלכתא כלישנא דלא חיישינן לחששא כו'. ולכן מכל הלין י"ל דזה לא נק' הרגשה. אלא דיש פוסקים דס"ל דא"צ הרגשה. מ"מ ודאי מידי ספיקא לא נפקא. וה"ל שני ספיקות להקל מדאורייתא בצירוף הספק דשמא לא בא מהחדר וחד ספק בדרבנן וכמ"ש השב"י שם. אך בנד"ז במה שרואה תוך ז"נ י"ל שאין לצרף קולא זו לפמשנ"ת למעלה שי"ל דתוך ז"נ מודה שמואל. ובתשובה א' צדדתי להקל לענין כאשר תולין במכה שלא בשעת וסתה שהקשו אחרונים בענין ז"נ איך חשיבי ספורים למ"ד דבעינן ספורים לפנינו. וכתבתי שיש לצדד גם לפי דבריו משום דמאחר שאין מטמאין אותה רק בשעת וסתה שאז היא נדה ונדה א"צ ז"נ כלל מן התורה ואף שרבנן הצריכו ז"נ יש להקל כמ"ד דלא בעינן ספורים ודאים כ"א מוחזקים בטהרה. ומעתה י"ל כמו"כ בנד"ז אם נאמר שאינה טמאה רק בשעת וסתה. א"כ א"צ ז"נ מן התורה ואף שמד"ס צריכה ז"נ סמכינן שהם נקיים מצד הס"ס. והגם שבז"נ י"ל דסותר גם בלי הרגשה מ"מ נשאר עכ"פ ספק א' בדרבנן דאולי אינו מן המקור כלל ובצירוף החזקת טהרה ההכרח לסמוך ע"ז באין ברירה באיסור דדבריהם. ועוד היה נ' להקל כי מלבד הקולא מצד שלא בהרגשה כיון דעכ"פ דטפת דם המעורבת בליחות לא אמרינן חזקתו מן המקור אלא בספק שקול הוא שמא מהעלייה. וא"כ בספק שקול י"ל העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהורה עומדת. וכמבואר מדברי התוספות די"ז סע"ב סד"ה ואין שורפים הביאם אאזמו"ר נ"ע סי' קפ"ג סס"ק א'. וכ"ד הרשב"א בתה"ק והארוך בית הנשים שער ד' גבי דין בדקה א"ע בעד שאינו כו' אשה בחזקת טהורה כו'. מספק לא נטמא אותה כו'. וכ"כ שם עוד סוף שער הנ"ל גבי אבל יש לה מכה מותר כו' לפי שהאשה בחזקת טהורה עומדת. וכן מהא דקי"ל וסתות דרבנן מוכרח דאמרינן אשה בחזקת טהורה עומדת וכ"נ דעת הרמב"ן והר"ן בחידושיהם ר"פ המפלת חתיכה וא"כ ביש שני ספיקות בדאורייתא וחזקה יש לצדד. ובתשו' אחת המתחלת שייך להמשנה רפ"ט האשה שהיא עושה צרכיה הארכתי בדין זה:

קיצור. די"ל שיש כאן שני ספיקות בדאורייתא וספק א' בדרבנן ונוסף ע"ז אשה בחזקת טהרה עומדת. היינו הספק א' בדאורייתא היינו כיון שי"ל שאין זה הרגשה כלל. א"כ ה"ל ספק שמא קיי"ל כשמואל דבעינן הרגשה. הספק הב' שמא השלייאם לא בא מהמקור כלל משום דבשלייאם לא אמרינן שחזקתו מן המקור. וגם י"ל דאוקמא אחזקת טהרה כמו בעד שאינו בדוק לפ"ד הרשב"א: