ב

ועדיין יש מקום לבעל דין לחלוק לומר דאף אם דינו כעד שאינו בדוק מ"מ בעד שאינו בדוק נמי יש להסתפק כיון דמצאה ממראות הטהורות. וגם כיון דארגישה ואע"ג שיש לתלות ההרגשה בלחלוחית מ"מ מאן לימא לן דתלינן בהכי. ולברר זה. הנה לכאורה י"ל דתלוי במחלוקת הפוסקים גבי עד שאינו בדוק דבפחות מכגריס טהורה אם הוא דייקא בדלא ארגישה. או אפי' בדארגישה ואפ"ה טהורה בפחות מכגריס משום דאמרי' אימור הרגשת עד הוא. שלדברי האומרים דהתם תלינן בהרגשת עד א"כ ה"נ (דתלינן הכא בלחלוחית) דאע"ג דאין שייך לתלות בהרגשת עד כיון שהרגישה קודם שקנחה בו מ"מ יש לתלות בלחלוחית. אבל לדברי האומרים התם דדייקא בדלא ארגישה אבל בדארגישה לא תלינן בהרגשת עד י"ל דלא תלינן נמי בלחלוחית אף ע"ג שיש לחלק כדלקמן אי"ה. והנה בשב יעקב סי' מ"ד כתב דבעד שאינו בדוק מיירי בדארגישה ג"כ ובס"ט רס"י ק"ץ סק"ג השיג עליו ואמר דאשתמיטתיה מ"ש במ"ה דקע"ח דודאי מגופה אתיא ובהרגשה אתיא אלא דקסברה הרגשת עד הוא עכ"ל. הרי דהרשב"א מוקי לה בדלא ארגישה ואיני רואה מכאן הכרח דלא מיירי בדארגשה רק דמצי מיירי נמי בדלא ארגישה ואעפ"כ טמאה נדה לרבי משום די"ל דבהרגשה אתיא אלא דקסברה הרגשת עד הוא. אבל מ"מ י"ל דמיירי נמי בדארגישה כמו שתירצו לדברי שמואל משנת בדקה בעד הבדוק והניחתו תחת הכר. לעולם בדארגישה כו'. וא"כ לדידיה ה"נ מיתוקמא דין בדקה בעד הבדוק שבגמ' די"ד ודכוותה בדקה בעד שאינו בדוק דשם. ואין להקשות דא"כ מ"ט תלינן כיון דרגלים לדבר דארגישה דא"כ קשיא נמי בעד הבדוק שתחת הכר. ואין לומר דהתם ה"ט משום שהוא עגול דמשום הכי יש ראיה שאינו מהקינוח דדם הקינוח משוך היה דא"כ מ"ט דרבנן דמטהרי אפי' במשוך כדאיתא ס"פ הרואה. ומיירי נמי בדארגישה כמ"ש ר"פ הרואה. ועכצ"ל דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן משום דאשה בחזקת טהרה עומדת וכיון דאיכא למיתלי לא אתרעי חזקתה (ועי' בתשובה אחת שהארכתי בזה דלבעלה מוקמינן אחז"ט בלהבא ג"כ וכש"כ בשלא בשעת וסתה דאינו מצוי שתראה דם וכדאיתא בריש כתובות תחלת ע"ב עיי"ש). וראב"צ לא פליג אלא במשוך משום דמשוך ודאי מגופה אתיא כדפרש"י ס"פ הרואה. אבל היכא דאין לברר אם הוא משוך או עגול כגון בטיפים קטנים מאד נ' דגם ראב"צ מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וא"כ צ"ל דטעמו משום דאשה בחז"ט עומדת (ועי' בס"ט רס"י קפ"ג ובסימן ק"ץ בתשובתו בענין הכינים שנדחק בכ"ז ללא צורך דלע"ד תולים אפי' בדארגישה). ולפ"ז ה"ה בעד שאינו בדוק דתולים מה"ט אפי' בדארגישה ואפי' במשוך דבעד שאינו בדוק אין חילוק בין עגול למשוך. וכ"כ הב"ח סי' ק"ץ סל"ה דהטעם שתולים בעד שאינו בדוק משום דאשה בחזקת טהורה עומדת. ואע"ג דכ"כ לר' יוסי ה"ה לר"ח בפחות מכגריס. ושוב ראיתי שבתה"ק כ' ג"כ הטעם משום חזקת טהרה. ועוד נ"ל ראיה דעד שאינו בדוק מיירי נמי אפי' בדארגישה דהא מדמו לה התם בגמ' להאשה שעושה צרכיה וראתה דם ושם מיירי אפי' בדארגישה כדאיתא בגמ' ר"פ הרואה ולא מיבעי לדברי ר"ח שהם שוים ממש אלא אפי' לפ"ד הרמב"ן ורשב"א מ"מ לר' יוסי שוי' הם ממש. א"כ מיירי מסתמא בחד גוונא בדארגישה. וגם לפ"ד הפוסקים דלר' יוסי מטמא נמי משום כתם או להפוסקים דקיי"ל כר' חייא. מ"מ עכ"פ י"ל דבגוונא דהתם טהורה לגמרי הכא אינה טמאה נדה עכ"פ והיינו בדארגישה. וא"כ בפחות מכגריס טהורה לגמרי ואפי' במשוך ועוד דאל"כ אין חילוק בין עד שאינו בדוק לעד הבדוק שהניחתו תחת הכר בארגישה ואינו במשמע. ולפ"ז כיון דבעד שאינו בדוק יש לטהר פחות מכגריס אפי' בארגישה. א"כ ודאי שיש לטהר בנ"ד נמי דתולים בלחלוחית. אמנם אף גם להאומרים דבעד שאינו בדוק וארגישה טמאה. מ"מ יש להקל בנ"ד משום דלתלות שטעתה בהרגשת עד הוא חשש רחוק וס"ל דלא תלינן בהכי אלא היכא דמוכחי מלתא דלאו מגופה קחזיא כגון בעגול א"נ באשה שעושה צרכיה משום דאין דרך הדם לבוא עם שביל המים או להחמיר תלינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא היכא דליכא לתלות דמעלמא אתיא. אבל להקל לא תלינן בזה היכא דליכא הוכחה. משא"כ לתלות בלחלוחית ודאי תלינן שהרי לחלוחית זה ודאי מגופה קחזיא ובודאי שהרגשה זו היתה מהלחלוחית אלא שאתה מספק שמא היה דם ג"כ בהרגשה זו. וא"כ אין ראיה עכ"פ מההרגשה כיון דאנו רואים שההרגשה היה מלחלוחית. וא"כ הדם יש לתלות במאכולת כמו אילו לא ארגישה. וכנ"ל ראיה מתשובת שב"י סי' מ"ד שהסכים עמו הס"ט סי' ק"צ סק"ג. ואע"ג דהתם מיירי בכתם מ"מ יש כאן מעלה דהתם לא ניכר לחלוחית אלא שתולין בנימוק ונתייבש ואינו ניכר והכא ניכר לחלוחית ויש במה לתלות כו'. ועוד נ"ל ראיה מתשובת רמ"א סי' צ"ז דלפי לשון השואל שם האשה היתה רגילה לראות מראה לבן וירוק וכל חלוקה היה מלוכלך מכתמים אלו כו'. א"כ ודאי ארגישה כשזב ממנה המראות הנ"ל. וכמ"ש רמ"א שם סוף התשובה ודוקא שידוע לה שזה המין הלבן והירוק הוא ממנה כו' שידוע שאלו הלחלוחית באים מן המקור כו' עכ"ל. ואפ"ה כ' שם דתולין כתם קטן אדום פחות מכגריס שבקצה כתמים הירוקים הנ"ל במאכולת ומשמע אפי' במשוך כמ"ש תחלת התשובה. ואפי' כתם המשוך כו'. וכ"ש לפ"ד הט"ז סס"י ק"צ שהסכימו עמו האחרונים וא"כ ה"נ מאי שנא. ועוד דא"כ אמאי לא מתרץ הש"ס דף י"ד אקושיא וליחוש דלמא דם מאכולת הוא כגון שמצאה ג"כ דם ירוק עמו ומדהא מגופה חזיא הא נמי ודאי מגופה חזיא. א"ו אינו ראיה ולרשב"א ור"ן הקושיא וליחוש היינו שנטהר לגמרי (ואף ע"ג שבחוות דעת כ' סס"י ק"ץ דרמ"א מיירי בדלא ארגישה דייקא מ"מ כוונתו בדלא ארגישה פתיחת המקור דאי בארגישה שנפתח המקור כיון דאפי' לא מצאה כלום טמאה לתה"ד. ואף גם להחולקים עליו מ"מ אינה טהורה אא"כ בדקה מיד ולא מצאה או שמצאה מראות טהורות לבד א"כ ודאי אין לטהרה במצאה מראות טהורות וטמאות. אבל בהרגשת שזב ממנה דבר לח ודאי דלא מיירי תה"ד כמ"ש הס"ט סי' ק"צ סק"ג. וא"כ בכה"ג מיירי רמ"א וט"ז. וכ"מ ממ"ש החוו"ד ברואה בלא הרגשה ור"ל בלא הרגשת פתיחת המקור או בלא הרגשת שזב מהמקור ממש. אבל עכ"פ מרגשת לחלוחית כיון דנק' רואה עי' במ"ש החוו"ד רס"י ק"ץ דזה לא נק' אצלו הרגשה. ופליג אהנ"ב. ולפ"ד הנ"ב שזה נמי מיקרי הרגשה אין ראיה לומר דרמ"א מיירי בלא ארגישה כלל וע"ד שכ' בתשובת מ"צ סס"י כ'. שהרי בלשון השואל כ' לראות כו' כנ"ל. והראיה שהביא החוו"ד מר"פ הרואה תמוה דהא הגמ' עדיפא מיניה משני דמיירי בדארגישה וגם לא מצאה רק מראה טמא ואפ"ה טהורה ול"ל לשנויי דמיירי נמי בשמצאה ג"כ במראה טהורה כיון דיש לאוקמי כפשוטה דאפי' בלא נמצא רק מראה טמא אפ"ה טהורה משום אימור הרגשת עד. ורמ"א לא קאמר אלא דיתרץ דמיירי בלא ארגישה. ובס"ט סי' ק"ץ ס"ק צ"ג נדחק ג"כ בכל זה ללא צורך דהדבר פשוט כמ"ש):