ז

ועתה נבוא לענין שאלותיו וז"ל אשה שמוחזקת לראות כמין ליחה לבינה ואין לה וסת קבוע כלל אם הרגישה (היינו זיבת דבר לח) ולא בדקה אם יכולה לתלות הרגשה בליחה הנ"ל לפחות שלא בימי ליבונה עכ"ל. הנה כבר כתבתי שבחכ"א כלל צ"ט ס"ג פסק בהדיא דטהורה דתלי' במצוי. וכ"מ בס"ט סי' ק"צ סק"ג בסד"ה בשו"ת אמ"ו שכ' דתלינן במצוי. אלא שלא הביאו ראיה ברורה לדבריהם. ולפע"ד יש ראיה ברורה מהא דתלינן במכה. דהתם אע"ג שמצאה דם ממש תלינן שמהמכה הוא ובמכה שידוע שמוציאה דם תולין לכל הדעות אף באשה שאין לה וסת וגם במכה שא"י אם מוציאה דם עי' ברמ"א סי' קפ"ז ס"ה דלפעמים תלינן. וא"כ הכא לענין הרגשת זיבת דבר לח לתלות בליחה ה"ל כדין מכה הידוע שמוציאה דם מאחר שמוחזקת בליחה לבינה הרי ידוע שיוצאה ממנה זיבת דבר לח. וראיה לזה ממ"ש בב"י סס"י ק"צ כתב הרשב"א בתשובה מי שיצא ממנו דם דרך פי האמה בהרגל פעם או פעמים בחודש כו'. גם לאחר תשמיש כשהאיש מקנח וחוזר ומקנח מוציא טפות דם כו' דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם כו' עכ"ל. הרי כה"ג חשוב ידוע שמכתה מוציאה דם. וכן פסק בשו"ע סי' ק"צ סעי' כ'. וה"נ אשה שמוחזקת לראות כמין ליחה לבינה לגבי הרגשת זיבת דבר לח. ה"ל כשיש לה מכה ידוע המוציאה זיבת דבר לח כו':

ומ"ש מעל' עוד ובכל מקום שצריכה אשה הנ"ל בדיקה מיד או אם אינה מוחזקת לראות ליחה לבינה והרגישה אז בודאי צריכה בדיקה מיד אם יש לסמוך דבתוך שיעור ב' מינוטין בערך חשוב מיד או לא דכיון דאינה מרגשת מן המקור אלא למטה סמוך ליציאה אין הדם שוהה לצאת לחוץ עכ"ל. הנה מ"ש ובכל מקום שצריכה אשה הנ"ל בדיקה מיד אם כוונתו דהיינו בימי ליבונה אין נראה כן דגבי מכה שידוע שמוציאה דם פסק רמ"א בסי' קצ"ו ס"י דתולה אפילו תוך ג"י מכ"ש בכל ז"נ. ואף הט"ז וש"ך שם לא חלקו על רמ"א רק לענין תוך ג"י ולא בשאר ימי הספירה שאחר ג' ימים. ואף שהס"ט החמיר במוצאה דם ע"י בדיקת עד משום דספורין לפנינו בעינן אין כן דעת האחרונים אלא דבספורין מוחזקין סגי. ואף שכ' דגם למ"ד בספורין מוחזקין יש לפקפק הנה והנה מ"מ בנ"ד שאינה רואה דם ממש רק הרגשת זיבת דבר לח אין להחמיר כ"כ. ועכ"פ בזה ודאי יש להקל כשבודקת א"ע ומצאה ליחה לבינה דסגי אף שנשתהה מההרגשה עד סוף הבדיקה ערך שני מינוטין:

קיצור. באשה שרגילה בזיבת ליחה לבינה יש להקל אפילו בימי ליבונה. ואף באינה רגילה אם הרגישה זיבת דבר לח. ובערך שני מינוטין מההרגשה בדקה א"ע ומצאה ליחה לבינה. יש להקל כמשנ"ת למעלה. ועמ"ש מדין זה דהתה"ד ג"כ בתשובה המתחלת בדין בדקה א"ע בעד שאינו בדוק יעו"ש סעי' ה'. מש"כ ואף באינה רגילה כו' זה צ"ע:

מש"ל תחלת סעיף ג' בשם הס"ט סי' ק"צ סס"ק ד' ויש לחלק וצ"ע עכ"ל. י"ל כוונתו באומרו ויש לחלק היינו שני חילוקים. האחד בענין מה שהביא מהתוספות פב"ת דף סמ"ך ד"ה בעלה פטור. שם אם נאמר שאחר שיעור וסתה בא הדם אין אנו צריכים להוסיף שום מעשה. אבל כאן אם נאמר שליחה לבינה זו באה אחר שיעור וסת ולחוש שמא בתוך שיעור וסתה היה דם טמא נצטרך להוסיף שהיה עוד מעשה. היינו שבתחלה מעט קודם ליחה לבינה זו זב ממנה דם טמא וזב לחוץ עד שלא נשאר ממנו שום רושם כלל ואח"כ מיד באה ליחה לבינה זו. והכל בזמן מועט ערך שני מינוטין י"ל כולי האי לא חיישינן. אלא קרוב הרבה לומר שליחה לבינה זו שנמצאת עתה היא היא שזבה ממנה מן החדר בשעת ההרגשה. החילוק השני דשם דף סמ"ך ע"ב החזקת טהרה של האשה מסייע לומר שהדם הנמצא אחר שיעור וסת לא הי' מקודם שיעור וסת כ"א עתה בא דספיקא מיהו הוי ובספק י"ל מעמידין אחזקה לענין למפרע עכ"פ. אבל הכא החזקת טהרה של האשה מסייע להפך לומר שליחה זו הנמצאת עתה ע"י בדיקה זו שבדקה א"ע אחר שיעור וסת היא שזבה בשעת ההרגשה ולא היה דם אחר כלל מקודם. מה גם בהצטרף שני טעמים אלו יחד: