ג

אך הס"ט סי' ק"צ ס"א סס"ק ד' כ' וז"ל ודע דאף מה שנראה מדברי התה"ד שם וכן דקדק בש"ע כאן שכ' ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום. הא אילו מצאה שום מראה טהורה היא יכולה לתלות הרגשתה בזה עדיין יש לספק עד כמה יכולה לתלות בהא דהא ודאי אין סברא דאם הרגישה ואחר זמן רב בדקה א"ע ומצאה מראה טהורה דאינה יכולה לתלות הרגשה זו בהא. דא"כ אם איתא דהוה מעיקרא בשעת הרגשה מאן עכביה עד השתא והיה לו לצאת אע"ג דלחומרא לענין קדשים תלינן דנתעכב בביה"ח עד מעל"ע מ"מ לענין חולין הא קי"ל דדיה שעתא מהאי טעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא אתיא וכמו דאמרינן בריש מכילתין וע' בתוס' דף ס' ע"ב בד"ה בעלה פטור וכו'. א"ו צ"ל דתיכף להרגשה בדקה א"ע ומצאה המראות הללו בהא תלינן להרגשה זו. וא"כ עדיין ספק עד כמה מקרי בהא מיד דהא מסקינן שם לכ"ע דכל שבעלה פטור טהרותיה טהורות ולא חיישינן דמקמי הכי הוי דם ומכ"ש דלא תלינן בזמן כזה להקל. ואפשר לחלק וצ"ע עכ"ל. ובאמת מאחר שכבר נתבאר דהתה"ד מיירי שבדקה א"ע אחר שיעור וסת. א"כ ע"כ צריך לחלק דמאחר שמוכרח לומר דבבדקה א"ע ומצאה מראה לבן אין צריך תוך שיעור וסת ממש. א"כ יש לומר דגם לאחר אחר זמן ג"כ תלינן דאין לחלק רק כל שנקרא סמוך ממש לההרגשה. וזהו השיעור ב' או ג' מינוטין. נראה שיש להקל. והגם דללישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי פרש"י ד"ג ע"ב ד"ה ולזו אין שוליים ואי הוה דם מאתמול בבית החיצון הוה נפיק ונפיל. וא"כ הרי מוכח דמחמת טעם זה לא חיישינן אלמפרע כלל דמ"ש רש"י מאתמול ע"כ לאו דוקא דהא ס"ל דיין שעתן. והלל ג"כ מודה לזה מדינא כמש"ש אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוי אתי. ומיהו עשה סייג לדבריך. אלמא דלולי סייג לא חיישינן אלמפרע י"ל הטעם משום דמוקמינן טהרות אחזקתייהו. וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו גבי טעמא דהעמד אשה על חזקתה דאף דהלל לא ס"ל להך חזקה כלל. מ"מ בחולין אע"ג דאיכא למיחש במלתא כיון דלא מכרעא מלתא דטומאה מוקמינן טהרות אחזקתייהו או משום כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא משום מעלה דקדשים וא"כ ה"נ לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והוה נפיק ונפיל י"ל דמשורש הדין אין זה נחשב לודאי גמור שלא בא רק לגבי אתמול. או עכ"פ לגבי שעה שלימה. אבל לשנאמר מהאי טעמא דודאי רק רגע זו בא אינו מספיק ואעפ"כ לא חיישינן מדינא אלמפרע לחולין מטעמים הנ"ל. ולהתוס' שם דלא ס"ל כהרמב"ן אלא ס"ל דאוקמא אחזקת טהרה להאשה לחולין אף להלל כמש"ש בדבור הראשון. י"ל דה"נ גם לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי צריכים לטעמא דחזקת טהרה לגבי ענין שלא לטמא למפרע אפילו כרבע שעה מקודם או פחות דע"ז י"ל שבאמת אינו מספיק כלל טעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והוה נפל די"ל דזמן מועט יוכל להתעכב ולהסתרך על שפתי כותלי בית הרחם אלא דע"ז מהני החזקה. וכ"מ בתוספות ד"ג ע"א בד"ה ואיבעית אימא נ' דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה כו'. אלא שבגליון תוספות לא ס"ל כן. ואפ"ל דלהלל לא מהני טעם זה לבד דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי בלי צירוף החזקה רק בדם מרובה שע"ז שפיר י"ל אפילו אזמן מועט מאד דהוה נפיק ונפיל. אבל על דם מועט רק כמו משקה טופח שאין בו כדי להטפיח י"ל ודאי צריך בהכרח לצירוף טעם החזקה. שוב ראיתי בחידושי הר"ן ד"ג ע"ב גבי אי אתה מודה בקופה ס"ל בהדיא דלהלל צריך כאן ג"כ לטעמא דחזקת טהרה דמש"ה הכא רק תולין ובקופה טמאות ודאי ועוד כ' שם מתחלה דהא בשוכבת אפרקיד ולא נתהפכה דל"ל אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי אעפ"כ טהורה לשמאי. וכ"כ בתוספות ד"ג ע"א ד"ה מרגשת והיינו משום דלא פלוג רבנן. וקשה איך מחמת לא פלוג יטהרו ספק דאורייתא. אלא עכצ"ל משום חזקת טהרה או מטעם של הרמב"ן. א"כ אין ראיה דטענה דאם איתא דהוה דם כו' היא ראי' וטענה מוכרחת מדאורייתא ממש. וקצת ראי' ממ"ש בגמרא פ"ב דט"ז ע"א טעמא דראתה ופרש"י דכיון דבדיקה ראשונה מצאתה טמאה כו' בשעת וסתה נמי הוי משכחא עכ"ל. לכאורה משמע דעל דם זה גופא שמצאה עכשיו קאמר שהיתה מוצאה אותו ג"כ בשעת וסתה וכמ"ש התוספות בפ"ק ד"ג ע"ב סד"ה לאביי. ועוד דדומיא דחוששת לראייתה מעל"ע. דהיינו ודאי על דם זה שמצאה עכשיו חוששת שמא הוא עצמו היה מעל"ע מקודם כמ"ש התוס' הנ"ל. א"כ כמ"כ פי' חוששת לוסתה היינו ג"כ על דם זה וע' תוספות ד"ה וחוששת דמקולקלת ג"כ למנינה אלמא חששא גמורה היא. ע' בגמרא פ"ק ד"ו ע"א ובפרש"י שם ד"ה ואינה מקולקלת. אך הרמב"ם פ"ח מהא"ב דין י"ג ס"ל דאינה מקולקלת למנינה:

קיצור. שאע"פ שבדקה א"ע אחר ב' או ג' מינוטין ומצאה המראה לבן יש להקל גם לתה"ד ולתלות ההרגשה בזו. ולא אמרינן דא"כ מאן עכביה עד השתא משום דיוכל להיות שיתעכב קצת ערך זה. והא דאמרינן אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי זהו משום אשה בחזקת טהרה עומדת והכא מה"ט הוה סיוע להיפך לומר דנתעכב קצת: