ג

וגדולה מזו משמע בהרדב"ז ח"א סס"י קמ"ט שכ' יש לחוש כל זמן שלא בדקה כו'. משמע שאין מצריך בדיקה מיד ממש רק כל שבדקה סמוך לההרגשה ולא מצאה כלל נמי שרי. מדלא החמיר רק שלא בדקה וגם ע"ז כ' רק יש לחוש ואפשר ס"ל דקיל מוסתות אף למ"ד וסתות דרבנן דהתם עכ"פ הוחזקה חזקה גמורה וגם כן דרך כל הנשים והוא דבר טבעי רק משום שיש לנגד זה חזקת טהרה הוי רק דרבנן. אבל לגבי הרגשה כיון שכתב שיש כמה מאורעות שתבא מהם ההרגשה. ואשה בחזקת טהרה עומדת ה"ל ספיקא ובהצטרף לזה שבדקה ולא מצאה כלום אף שלא בדקה תוך שיעור וסת אין להחמיר:

שוב ראיתי בפ"ת סי' ק"צ סק"ה דהכו"פ סק"ג ס"ל דתה"ד ג"כ אינו מחמיר אלא [כשלא] בדקה כשיעור וסת. והיינו משום דגם אם נדמה ההרגשה כוסתות דאורייתא הרי שם ג"כ כשבדקה א"ע בשיעור וסת של וסתה אע"פ שלא בדקה א"ע בשעת וסתה ממש טהורה לרב כדפרש"י דט"ז ע"א ד"ה דכ"ע אפילו אי וסתות דאורייתא רק שמואל מחמיר בזה ולפי איכא דאמרי גם שמואל ס"ל כן ע"ש בגירסת מהרש"א וא"כ פשיטא דאין להחמיר בהרגשה יותר. וא"כ לפ"ז בבדקה ומצאה מראה לבן משמע אפילו אחר שיעור וסת טהורה אלא החוות דעת רס"י ק"צ לא ס"ל כהכו"פ אבל לא ראה ד' הכו"פ ונדחק בסוגיא דגמרא דט"ז א' דרנב"י פליג על אוקימתות הראשונות בזה ג"כ ואין דבריו נכונים. והנה לשטתו בבדקה ומצאה מראה לבן בעי' תוך שיעור וסת כ"כ רס"י קפ"ח. וג"ז אינו נכון. וסס"ק ו' כתב הפ"ת שכ"ד הס"ט כהכו"פ. א"כ מינה דלהרדב"ז אף שבדקה אחר שיעור וסת טהורה אף שלא מצאה כלום וע"ש סק"ז בשם פמ"א ח"ג סי' י"ג משמע ס"ל כהרדב"ז. ויש להעיר מדין בדיקת שפופרת שלא מצאה כלום דג"כ מטהר מדין חזקה דרמ"ת רק משום דמסתבר יותר לתלות מהצדדים. א"כ ה"נ גם בלא מצאה כלום אחר שיעור וסת יש לתלות יותר שלא ראתה כלל מראתה ונימוק והרגשה י"ל דלא חמירא מחזקה דרמ"ת. ועכ"פ לפ"ז במצאה מראה לבן ודאי טהורה להכו"פ וסיעתו לכ"ע אף שמצאה אחר שיעור וסת וגם להחוות דעת דמחמיר היינו להתה"ד. אבל לפ"ד הרדב"ז נ' להקל גם להח"ד:

קיצור. אשה שהרגישה פתיחת המקור ובדקה א"ע תוך שיעור וסת ולא מצאה כלום כ' הכו"פ שיש להתירה אף לפ"ד תה"ד. ולפ"ז להרדב"ז יש להקל אף כשבדקה א"ע אחר שיעור וסת. והח"ד ס"ל להחמיר לתה"ד אף בבדקה א"ע תוך שיעור וסת ומצאה טהורה דטמאה ולפ"ז י"ל גם רדב"ז אינו מיקל רק שבדקה א"ע תוך שיעור וסת. מיהו נ' עיקר כהכו"פ. ואם בדקה ומצאה מראה לבן יש להקל להכו"פ לתה"ד ג"כ אף שבדקה א"ע אחר שיעור וסת. ולהרדב"ז יש להקל יותר אף [שלא] בדקה א"ע סמוך לההרגשה:

וכ"ז בדין הרגשה דפתיחת המקור אבל אם רק הרגישה זיבת דבר לח כ' בס"ט סק"ג סד"ה עוד כ' מ"מ מספיקא כו' מסתבר למיתלי כו' וסד"ה בשו"ת אמ"ו דתלינן במצוי בכ"מ וכיון דשכיח כו' דדוקא בפתיחת כו' משא"כ בהרגשה כו'. ועיין בגמ' רפ"ח דנדה אם רוב ימיה כו' ובתוס' ובפסקי הרשב"ץ שם. א"כ אם בדקה א"ע אפילו אחר ב' מינוטין בערך ומצאה מראה לבן ודאי יש להקל. דהא אפי' בהרגשה דפתיחת המקור יש להקל להכו"פ בכה"ג להרדב"ז עכ"פ. א"כ בהרגשה זו נ' להקל לכ"ע. ומ"ש רומע"ל כיון דאינה מרגשת מן המקור אלא סמוך ליציאה לחוץ אין הדם שוהה לצאת. הנה עכ"פ טפי מסתבר לתלות ההרגשה במה שמצאה מלומר שהיה דם ונפל וזה בא עוד אח"כ בלא הרגשה. ועוד דגם מן המקור ועד היציאה לחוץ א"צ להתעכב כ"כ ואעפ"כ אף שנמצא אחר ב' מינוט עד"מ תלינן דהוא הוא. רק מפני מיעוטו נסרך על פני שפתי כותלי בית הרחם ולא נפל. והגם דללישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי פרש"י ד"ג ע"ב ד"ה ולזו אין לה שוליים ואי הוה דם מאתמול בבית החיצון הוה נפיק ונפיל. וא"כ הרי מוכח דמחמת טעם זה לא חיישינן אלמפרע כלל. דמ"ש רש"י מאתמול ע"כ לאו דוקא דהא ס"ל דיין שעתן והלל ג"כ מודה לזה מדינא כמש"ש אין טעמא קאמרת דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ומיהו עשה סייג לדבריך. אלמא דלולי סייג לא חיישינן אלמפרע י"ל הטעם משום דמוקמינן טהרות אחזקתייהו וכמ"ש הרמב"ן בחידושיו גבי טעמא דהעמד אשה על חזקתה. דאף דהלל לא ס"ל להך חזקה כלל מ"מ בחולין אע"ג דאיכא למיחש במלתא כיון דלא מכרעא מלתא דטומאה מוקמינן טהרות אחזקתייהו. או משום כל ספק טומאה לא מטמאינן למפרע אלא משום מעלה דקדשים. וא"כ ה"נ לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והוה נפיק ונפיל. י"ל דמשורש הדין אין זה נחשב לודאי גמור שלא בא רק לגבי אתמול. או עכ"פ לגבי שעה שלימה. אבל לשנאמר מה"ט דודאי רק רגע זו בא אינו מספיק ואעפ"כ לא חיישינן מדינא אלמפרע לחולין מטעמים הנ"ל. ולהתוס' שם דלא ס"ל כהרמב"ן אלא ס"ל דאוקמא אחזקת טהרה להאשה לחולין אף להלל כמש"ש בדיבור הראשון. י"ל דה"נ גם לטעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי צריכים לטעמא דחזקת טהרה לגבי ענין שלא לטמאה למפרע אפילו כרבע שעה מקודם או פחות דע"ז י"ל שבאמת אין מספיק כלל טעמא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והוה נפל די"ל דזמן מועט יוכל להתעכב ולהסתרך על שפתי כותלי בית הרחם אלא דע"ז מהני החזקה וכ"מ בתוס' ד"ג ע"א בד"ה ואיבעית אימא. נראה דלהאי לישנא נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה כו'. אלא שבגליון תוספות לא ס"ל כן. ואפ"ל דלהלל לא מהני טעם זה לבד דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי בלי צירוף החזקה רק בדם מרובה שע"ז שפיר י"ל אפי' אזמן מועט מאד דהוה נפיק ונפיל. אבל על דם מועט רק כמו משקה טופח שאין בו כדי להטפיח י"ל ודאי צריך בהכרח לצירוף טעם החזקה. שוב ראיתי בחידושי הר"ן ד"ג ע"ב גבי אי אתה מודה בקופה ס"ל בהדיא דלהלל צריך כאן ג"כ לטעמא דחזקת טהרה דמש"ה הכא רק תולין ובקופה טמאות ודאי. ועוד כתב שם מתחלה דהא בשוכבת אפרקיד ולא נתהפכה דל"ל אם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי אעפ"כ טהורה לשמאי וכ"כ בתוספות ד"ג ע"א ד"ה מרגשת והיינו משום דלא פלוג רבנן וקשה איך מחמת לא פלוג יטהרו ספק דאוריי'. אעכצ"ל משום חזקת טהרה או מטעם של הרמב"ן. א"כ אין ראיה דטענה דאם איתא דהוה דם כו' היא ראיה וטענה מוכרחת. וקצת ראיה ממ"ש בגמ' פ"ב דף ט"ז ע"א טעמא דראתה ופרש"י דכיון כו' בשעת וסתה נמי הוה משכחא עכ"ל. לכאורה משמע דעל דם זה גופא שמצאה עכשיו קאמר שהיתה מוצאה אותו ג"כ בשעת וסתה וכמ"ש התוס' בפ"ק ד"ג ע"ב סד"ה לאביי. ועוד דדומיא דחוששת לראייתה מעל"ע דהיינו ודאי על דם זה שמצאה עכשיו חוששת שמא הוא עצמו היה מעל"ע מקודם כמ"ש התוס' הנ"ל. א"כ כמ"כ פי' חוששת לוסתה היינו ג"כ על דם זה ועיין תוס' ד"ה וחוששת דמקולקלת ג"כ למנינה אלמא חששא גמורה היא. עיין בגמרא פ"ק ד"ו ע"א ובפרש"י שם ד"ה ואינה מקולקלת. אך הרמב"ם פ"ח מהא"ב דין י"ג ס"ל דאינה מקולקלת למנינה. וע"כ לענין לתלות ההרגשה במראה לבן י"ל דתלינן כשמצאה משקה טופח כהנ"ל אפי' אחר זמן מה היינו אף שלא בדקה תיכף ממש. דהא הכא חזקת טהרה מסייע. ע"כ שפיר תלינן דאתרמי שלא נפל:

וזהו אף באשה שאינה רגילה בליחה לבינה אבל נשים שרגיל בהם ליחה לבינה ומוחזקת בזה נ' ודאי דאף אם לא בדקה כלל תליא ההרגשה בליחה לבינה דהא ה"ל רובא וחזקה לקולא. וגם ליכא ריעותא. ולא דמי למוצאה דם במי רגלים דמטמא ר' מאיר בעומדת וכתב הר"ן בתשו' סי' מ"ט משום דחייש למיעוטא. דעכ"פ התם יש ריעותא. אבל הכא ליכא ריעותא דמסתמא י"ל היה ליחה לבינה. ועוד הא אף כשמצאה דם ממש תלינן במכה. ומהכ"ת לא יחשב גירוי הנ"ל כמכה. ואדרבה י"ל דה"ל כמכה המוציאה דם ועיין בש"ע סי' קצ"ו סעיף יו"ד דתולין גם בספירת ז"נ אף תוך ג"י וע"ש בס"ט ס"ק ל"ד. ואף גם במכה שא"י אם מוציאה דם ס"ל לרמ"א סי' קפ"ז ס"ה דתלינן במכה כשיש ס"ס כו'. וה"נ הוי ס"ס כהא דרמ"א ספק בא מן הצדדים ספק מן המקור וגם אם מן המקור י"ל הוי ליחה לבינה כיון שרגילה בליחה לבינה כו'. ושוב ראיתי כן בחכמת אדם כלל צ"ט סעיף ג' וז"ל ונ"ל דה"ה נשים שרגיל בהם ליחה לבינה ומוחזקות בזה אפילו הרגישה זיבת דבר לח ולא בדקה טהורה כיון שמוחזקת בכך ורגילה בכך תלינן במצוי עכ"ל הביאו הפתחי תשובה סי' ק"צ סס"ק ג'. אלא שהחכ"א לא הביא ראיה לדבר. ולפע"ד יש ראיה ברורה לזה מהא דתלינן במכה כנ"ל: