א

סימן קל

ז"ל השואל הנה נידון הפארפאל שהכו"פ וש"ע אדמו"ר זקינו הגאון נ"ע ושא"פ שהקילו מטעם רואה שלא בהרגשה ושלא בשעת וסתה ויש לה וסת. ע"ז השגנו תשובת מעכ"ק לא להקל כ"א ברואה ע"י בדיקת העד או במקום דחק ועיגון או בשיש עוד צד להקל כדיהא וכו' ומבואר הטעם דתולין במכה כמבואר בשם באריכות ויש לה וסת ושב"ו או במניקה וכה"ג והתנאי שלא בהרגשה לא הזכיר מעכ"ק:

תשובה מקודם צריך לחזור ולבאר הטעם שהקלתי בבדיקת עד ולא ברואה ממש ואומר. הנה הכו"פ סי' קפ"ח סס"ק ב' התיר בבודקת ומוצאה בלי הרגשה כו' כוונתו במוצאה ע"י בדיקת עד ולא הרגישה כלל לא פתיחת המקור ולא בזיבת דבר לח. וע"ז כ' הואיל דדעת הר"ם כו'. ור"ל דבסי' קפ"ג סק"א כ' יש כאן ספק עצום בכל בדיקות שבדקה ומצאה דם בלי הרגשה כלל אי הוה חשש איסור דאורייתא או לא. ושם מסיק דהגמי"י בשם מהר"ם ס"ל דזהו רק דרבנן אבל הרמב"ם ותוס' ומהרא"י בעל תה"ד ס"ל דהוה דאורייתא לכן כאן גבי אשה שיש לה הפארפאל צירף סברת מהר"ם להקל ואע"ג דבסי' קפ"ג פסק כהרמב"ם. מ"מ לסניף צירף דעת מהר"ם. והנה אאזמו"ר הגאון ז"ל בק"א לסי' קפ"ג חלק על הכו"פ בפי' דעת מהר"ם בהגמי"י והסכימו ג"כ לסברת הרמב"ם דוקא. וא"כ למהר"ם ג"כ בדיקת עד יש בו איסור דאורייתא. וא"כ לכאורה בטלה צירוף קולא זו דהכו"פ. וע' תשו' מהר"ם לובלין סי' ב' נ' דס"ל בדעת מהר"ם כמ"ש הכו"פ. מ"מ נראה שאף לדברי רבינו ז"ל יש צירוף להקל במה שהיקל הכו"פ ע"ד שביאר בסי' קפ"ז ס"ק כ"ג במ"ש ומ"מ למעשה כו' והוא שעת הדחק שמוצאה דם על העד כו' אם יש לה וסת יש להקל שלא בשעת וסתה כו' ע"ש. וכ"ז במוצאה ע"י בדיקת העד בלא הרגשה. אבל הרי הוא רבינו ז"ל היקל יותר בשולחנו הטהור בסי' קפ"ח ססק"י וז"ל כל דם שתראה משם יש לטהר אם רואה שלא בהרגשה כו' עכ"ל. מבואר דמטהר אפילו ברואה ממש שלא ע"י בדיקת עד כלל. אלא שהתנה אם רואה שלא בהרגשה ונראה דאין כוונתו שאינה מרגשת כלל אם זב ממנה שום דבר שזה רחוק ממציאות דהא החתיכה אינה תולה לחוץ ממש אלא היא מבפנים כמו שכתב שם סמוך למקום השתן. וא"כ איך לא תרגיש אם יזוב משם דבר לח לסוף כותלי בית הרחם. אעכצ"ל דצירף סברת האומרים דזה לא נק' הרגשה כלל. וכמו שהאריך בזה בשו"ת פנ"י חי"ד סי' א' הביאו הס"ט רס"י ק"צ והסכים עמו לדינא. ואע"פ שרז"ל עצמו בק"א לסי' קפ"ג (ד"ה שם ס"ק ג' וכל כו') הביא שם שהר"ן ס"ל דהרגשת בית החיצון נמי נק' הרגשה והיינו הרגשת זיבת דבר לח ושאפשר הרמב"ם ורמב"ן והטוש"ע ג"כ ס"ל כן ע"ש מ"מ לסניף צירף סברת הפנ"י דהבינו דהרגשה היא דוקא הרגשת הגוף שמרגשת שנפתח מקורה כו'. וכמו שצירף הכו"פ סברת מהר"ם אע"ג דאין הלכה כן. וזהו שהיקל בפארפאל אם רואה שלא בהרגשה ר"ל אף שמרגשת לחלוחית בסוף כותלי בית הרחם רק שאינה מרגשת פתיחת המקור. וע"ז כתבתי אני לרומע"ל זה מכבר דקולא זו א"א לצרף לפי המהדורא בתרא שלו (שכ' בלאדי בזקנותו אחר חיבור הש"ע שנים רבות והוא ד"ה מה שכתוב בתשובת ש"י). והוא דבשלמא לפמ"ש בש"ע להלכה פסוקה דכל שלא הרגישה אינה טמאה מדאורייתא אף שבודאי הדם יצא מגופה וע"כ כיון שי"א דהרגשת זיבת דבר לח אין זה הרגשה כמ"ש הס"ט. לכן יש לצרף זה לסניף מיהת להקל בפארפאל. אבל לפמ"ש במה"ב (דל"ח ע"ד) וז"ל לפ"ז אין בזה מחלוקת הפוסקים בגופא דדינא דהרגשה רק בטעמא דמלתא דלהרמב"ם לאו גזירת הכתוב חדשה היא אלא דמסתמא לא אתא מן המקור עכ"ל. א"כ בנד"ז שידוע שבא מהמקור טמאה וגם כ' שסה"ת ס"ל דשמואל יחידאה הוא ולא קיי"ל כוותיה. וכ"ה בתשו' שב"י סי' מ"א בתשו' הגאון ר' ליב ממענץ. וא"כ אף דלהרשב"א וש"ע גזה"כ הוא הרי גם לדבריהם רבו האומרים דהרגשה זיבת דבר לח ג"כ ה"ל דאורייתא. וא"כ בכאן שיש הרגשת זיבת דבר לח ליכא רק סברא יחידית לטהר משום דלא ארגישה ממש וזה קשה לצרף לסניף אא"כ במקום עיגון גמור ובאשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה אז יש לטהר ברואה ממש אף שהרגישה זיבת דבר לח רק שלא הרגישה פתיחת המקור וגם לא נזדעזעה גופה. אבל שלא במקום עיגון לא הקלתי רק בבדיקת עד משום דאז איכא טעמא אחרינא להקל כי מקום הנפילה עלול להוציא דם ע"י דוחק העד בו כמ"ש בשם הדאקטער מוה' ישעיה שכתב כן לאאזמו"ר הגאון ז"ל מיהו טעמא זה לא שייך אא"כ לא ארגישה כלל קודם הבדיקה. אבל אם הרגישה זיבת דבר לח ובדקה בהעד ומצאה דם הרי א"א לתלות שהעד הוציא דם דמסתמא בא הדם מההרגשה שקודם שבדקה אך אם מצאה ג"כ מראות טהורות ודם י"ל דההרגשה היה ממראות טהורות ואז יש לתלות הדם בדוחק הנגיעה וכמ"ש בגמ' רפ"ח לעולם דארגישה ואעפ"כ עגול טהור ותלינן במאכולת וההרגשה תלינן בהעד וה"נ תלינן ההרגשה במראות טהורות דלא גרע מהרגשת עד. ואז תלינן הדם בדוחק הנגיעה כמו דתלינן במאכולת שתחת הכר. הגם שי"ל מאכולת שכיח טפי מ"מ הא לעומת זה יש מטהרים לגמרי בפארפאל כמ"ש לעיל. וכה"ג פסק בתשובת שב"י סי' מ"ד שכתב הואיל שיש לתלות ההרגשה במי רגלים או בליחה לבינה לא מחזקינן ריעותא והסכים עמו הס"ט סי' ק"צ סק"ג לדינא. ואף שיש לחלק משום דהכא בא כא' המראה טהורה והטמאה קשה לחלק נ' דלדינא אין להחמיר מטעם הנ"ל שיש מקילין ומטהרין הדם לגמרי. ובח"ד סי' ק"צ ס"ק ל"ז שכתב וראיה ברורה כו' דלישני דמיירי בדארגישה כו' דבריו קשים להולמן דמהו הקושיא. הא עדיפא מיניה משני דמיירי בדארגישה וגם לא מצאה מראה אחרת רק הדם כפשט לשון המשנה ואפ"ה טהורה משום דאימור הרגשת עד הוא וכ"ש במצאה מראות טהורות דיש לתלות ההרגשה בטוב יותר בהמראות טהורות ורמ"א לא קאמר אלא מדלא משני בדלא ארגישה כו'. אבל את"ל דמיירי בדארגישה א"כ לל"ל דמיירי במצאה ג"כ מראות טהורות כיון דא"ש נמי בדלא מצאה רק מראה טמאה ואפ"ה טהורה משום דאימור הרגשת עד הוא ואפשר בנ"ד יודה הח"ד ג"כ מטעם הנ"ל שהרי יש מטהרין לגמרי בפארפאל. אך נראה דיש להורות שלא תבדוק א"ע בעומק אף אם מרגשת זד"ל רק תקנח א"ע ואם תמצא מראה טהורה די כיון דהוחזק דרוב זיבות דבר לח אצלן הם מראות טהורות לא נצרך שתבדוק בעומק שהרי עי"ז תקלקל א"ע וה"ל כדין נאבדה הריאה דא"א לבדוק ושרי. וה"נ כן כ"ש דיש כאן בדיקת הקינוח עכ"פ:

בתשובה א' בדין הרגשה נתבאר אצלי שלדברי הפוסקים כשמואל דבעינן הרגשה העיקר דהרגשת זיבת דבר לח בבית החיצון אינו נק' הרגשה אלא שגוף הדין אם קיי"ל כשמואל נחשב ספיקא דדינא. ע"כ אפשר לצרף קולא זו באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה אף שלא במקום עיגון גמור היכא דרואה שלא בהרגשה: