יא

והנה גם לפמ"ש הנ"ב והח"ד שא"א ליתן לזה קולא יותר ממכה שא"י אם מוציאה דם הנה הרי גם במכה שא"י אם מוציאה דם דעת רמ"א והב"ח להקל באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה וכ"ד הכו"פ והשיב על הח"צ וכן השיגו עליו הס"ט והנ"ב ובתשו' פנ"י סי' א' ג"כ היקל בזה ועמ"ש כאאזמו"ר נ"ע בק"א [ס"ק י"ט] דסי' קפ"ז ס"ק כ"ג דמכה שא"י אם מוציאה דם יש לדמותו לעד שאינו בדוק כו'. ובתשו' א' כתבתי ראי' מהתוספתא פ"ג דנדה דמטהר בספק בא מהמכה ספק מהמקור וי"ל הטעם דמטהרים הכא בספק שקול אף שהוא ספק כרת וגבי טריפות דהוא איסור לאו י"א דלא מוקמינן אחזקה בספק שקול והענין כיון דהתורה אמרה דם ולא כתם אף ששם אינו ספק שקול לומר דמעלמא אתיא דאדרבה שכיח טפי דמגופה אתיא עד שלכך הכותים לא נחשדו על כתמיהם כמ"ש התוס' פ' דם הנדה. מ"מ התירה התורה ספק זה בלא טעמא דהרגשה כמ"ש אאזמו"ר נ"ע רס"י ק"ץ אלא שזהו דוקא גזה"כ כשהספק שמא הדם מעלמא אתיא ממש. משא"כ כשבא מגופה לא הקילה התורה בכה"ג (אף) אם יש ספק רחוק כזה שלא בא מהחדר. מ"מ בספק שקול התירו חז"ל אף בכה"ג ולכן אמרו ספק בא מהמכה טהור דה"ל כעין דם ולא כתם. אפס למעשה החמירו הס"ט ואאזמו"ר נ"ע שלא להקל במכה שא"י אם מוציאה דם אא"כ יש עוד צד להקל וכ"מ לכאורה ממ"ש בירושלמי בברכות פרק הי' קורא לתלות בדם המכה לא הורי כו' והיינו על מכת בתולים דר"פ תינוקת. רק שע"פ מ"ש הרא"ש פב"ת דנדה סס"י ג' יש ליישב. אך בנד"ז ג"כ באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה וכשרואה שלא בהרגשה ה"ז צד להקל מה גם בצירוף דעת הר"ש והרא"ש והטוש"ע לפי' הט"ז שאין דרך ראיי' בכך כו'. וגם י"ל דיש כאן כמו שני מכות שא"י אם מוציאה דם היינו הא' שי"ל מגידי הפרוזדור והעליי' יוצא הדם. והב' שי"ל מהנפילה נעשה כמו מכה כמ"ש הס"ט סי' קפ"ח סק"ד בד"ה אבל הואיל שגדול השלום. וגם כל גדולי האחרונים הקילו בזה למעשה ומעשה רב וע' בבית מאיר בסוף ספרו בתשו' סס"י י"ג וז"ל ואף שלא נאמרו דבריו אלא כשיש לה וסת לע"ד זקינה כזו מכ"ש היא כמו שמצינו בסי' ק"צ סעי' מ"ט דתולה הזקינה בילדה וכן שם סעי' נ"ב ובש"ך שם ס"ק ע"א בשם הפרישה דאפי' הילדה יש לה וסת והוא שלא בשעת וסתה וכ"מ בכל האחרונים חוץ ממה שראיתי בשו"ת פנ"י שאלה ו' שכ' וכ"ש שאין להתיר מטעם אחרון שכתבתי שלא בשעת וסתה כיון שאמרה שחדל להיות לה אורח כנשים. ודבריו לענ"ד תמוהים עכ"ד הבית מאיר הביאו בספר פר"ת סי' קפ"ז סעיף ה' והמ"צ סי' ס"ח העיר חומרא דאיך תספור ז"נ. ולפע"ד לצדד לקולא מאחר דאין אנו מטמאין אותה רק בשעת וסתה והשאר מטהרין מצד דתולין במכה ע"ד הנ"ל רק בשעת וסתה א"א לטהר וע"ז א"צ מדאורייתא ז"נ כלל דהוסת הוא עת נדתה שא"צ ז"נ מדאורייתא רק דאנן מחמירין שלא לחלק בין ימי זיבה לימי נדה מחומרא דר"ז ובאשה זו שאין לה רק טומאת ימי נדה וא"א להטהר יש להקל עכ"פ לפסוק כמ"ד תחלתן אע"פ שאין סופן וסופן אע"פ שאין תחלתן דלפ"ז ודאי לא בעינן ספורין לפנינו ע' במ"ה דקפ"ג ע"א: