ד

והרמב"ן והרשב"א יש לכל א' עוד שטה ולכל א' הפי' דרבנן בתראי מטהרי משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה הא דם נדה אפילו בחתיכה דשיעא טמא דמין במינו אינו חוצץ. ור"א דמטהר להרמב"ן משום דס"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה (והוא ומר סבר השני שבדברי אביי) וה"ל כשפופרת וחייצא. ולהרשב"א ס"ל דדרכה כו' ומ"מ חוצץ. והיכא דהוי פלי פלויי ודאי טמאה לר"א ולרבנן בתראי היכא דהוא דם נדה טמאה אפי' בחתיכה דשיעא כמבואר בדבריהם. וגם הקושיא הא' שהקשה הרשב"א על פרש"י כתב בעצמו דגם לשטתו קשיא וכן על פי' הרמב"ן הקשה הרשב"א. ועכ"פ כיון דלשטתם ג"כ הטעם לר"א משום חציצה כמ"ש הרשב"א בפי' וגם הרמב"ן כ"כ מר נסיב לה טעמא מבבשרה ולא בחתיכה ולפום טעמיה אפלויי פלויי טמאה א"כ א"א לטהר הפארפאל אפי' לר"א וכ"ש לרבנן בתראי כיון דליכא חציצה. ואף לרבא דכ"ע אין דרכה כו' בין כשנפרש האי אין דרכה כמו שהפי' באין דרכה דאביי דהיינו שאינו דם נדה בין כשנפרש אין דרכה ולכן ה"ל חציצה לכ"ע מ"מ בדם נדה שבחתיכה בפלי פלויי משמע דטמאה לכ"ע:

השטה החמישית הוא פי' רבינו שמשון מקוצי שהביא הרא"ש דטעמא דרבנן בתראי הוא משום דכיון שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות דהא אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה לכן אע"ג דהוא דם נדה והחתיכה פלי פלויי טהורה והכי דרשי מבבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה דממעטין שפופרת וחתיכה משום דאין דרכה כו'. ואע"פ שאין כאן חציצה כו' ולרבא גם ר"א ס"ל כן. ולכאורה לפי' זה ג"כ שייך קושיית הרמב"ן דלעיל (אות ב') על פרש"י דאי הכי לא דמי הא דרכה של אשה כו' לאותו שאמרו למעלה בדרבי יוחנן אמר רשב"י דהתם אמרינן דכיון דדרכה לכן אפי' החתיכה שיעא טמאה והכא אמרינן דכיון דדרכה כו'. לכן טמאה בפלי פלויי אבל בחתיכה דשיעא טהורה גם קושיית התוס' מאין דרכה ג"כ קשה דהא עד עתה לא שמענו אלא דהא דאין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת מהני לטהר רק כשאין הדם נוגע בבשרה דומיא דחתיכה דרשב"י דבכה"ג מחלקינן בין חתיכה לשפופרת משום דרכה ואין דרכה כו'. וגם סתמא דשפופרת הוא כן ועתה יהיה הפי' דאין דרכה מהני לטהר אפי' כשהדם נוגע בבשרה. גם קושיא השנית דהרשב"א קשה דאי הכי הוה להו למנקט בברייתא פלוגתייהו בדפלי פלויי כו'. אבל הקושיא דא"כ ל"פ רבנן אמאי דקר"א בהדיא מתורץ שפיר לפי' הר"ש. גם קשה דהפי' ברבנן בתראי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה לפרש"י והרמב"ן והרשב"א היינו שאין זה דם נדות באמת כי כך משמע פשט הלשון ולפר"ש נצטרך להוציא הלשון מפשוטו. והגם דהס"ט כתב דלרבא לכ"ע הפי' שאין דרכה כו' אפי' לפרש"י היינו שהוא דם נדה רק שאין דרכה לראות בחתיכה מ"מ פי' אין זה דם נדה דקאמרי רבנן א"ש היינו דלא דמי לדם נדות כלל שהדם ג"כ טהור א"כ א"ש הלשון כפשוטו. ולאביי ודאי א"ש הלשון כפשוטו דאינו דם נדות לגמרי. משא"כ לפר"ש מקוצי הנה לאביי יוצא הלשון אין זה דם נדות מפשוטו. מיהו גם להתוס' צ"ל כן. ועוד צ"ל דא"כ מהו שאמר אביי בשפופרת כ"ע ל"פ כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומר סבר כו' מורה הלשון דיש לחלק בין שפופרת לחתיכ' ואילו לפר"ש אין שום חילוק בין שפופרת לחתיכה בין לר"א בין לרבנן בתראי. מיהו לכאורה גם לפרש"י קשה כן וכן להרשב"א. אבל לתוס' ורמב"ן א"ש דשפופרת חייצא ולא חתיכה אע"ג דשיעא. אמנם מ"מ גם לפרש"י ולהרשב"א אע"ג דלר"א אין שום חילוק בין חתיכה לשפופרת מ"מ לרבנן בתראי יש ענין בחתיכה מה שאינו בשפופרת והוא שבחתיכה אמרינן שאינו דם נדה כלל משא"כ בשפופרת. מיהו ז"א דהלשון משמע דשפופרת קיל מחתי'. לכן עכצ"ל סתם שפופרת שיעא היא אבל חתי' י"ל בה פלי פלויי. וא"כ גם לפר"ש לק"מ. עוד קשה לפרש דא"כ לרבנן בתראי יש לטהר אפי' יש דם ע"ג החתי' שהרי החתיכה הוציאה הדם וא"כ לא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות. והרי משנה שלימה שנינו המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה. ומיהו בדברי כאאזמו"ר הגאון נ"ע סי' קפ"ח סק"ט נמצא תירוץ ע"ז. וכ"ה בספר באר יעקב דפ"א ע"א דדם שע"ג החתיכה לא שייך עליו לומר אין דרך ראייה בכך. ולכאורה לשון הרמב"ם פ"ה מהא"ב הט"ז גבי האשה שהכניסה שפופרת כו'. מבואר כפר"ש מקוצי דהא כ' הטעם שנאמר בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך האשה לראות בשפופרת אלמא דעיקר הטעם לפי שלא ראתה כדרך שהנשים רואות וכן משמע במ"מ שם. אכן באמת א"א לומר כן מדכתב הרמב"ם שם הי"ד הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה. ועי' במגדול עוז שם דקרועה הוא פלי פלויי הרי ס"ל בחתיכה דפלי פלויי טמאה ואילו לפר"ש מקוצי הוא טהור לרבנן בתראי לאביי וכ"ש לרבא דאפי' לר"א אין דרכה כו'. וא"כ לא ראתה כדרך כו'. ואפשר לתרץ כמ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע דבחתיכה דפלי פלויי נק' זה דרך ראייה בכך לפ"ד הרמב"ם ויהיה א"כ מדברי הרמב"ם הט"ז ראיה לדברי אאזמו"ר נ"ע ואפשר שמשם הוציא סברא זו והפי' בגמ' לשטה זו דהרמב"ם צ"ל שהוא ע"ד שטת הרמב"ן דמר סבר דרכה כו'. היינו רבנן בתראי. וא"כ זהו כדרך הנשים ומטהרי משום שאינו דם נדה רק דם חתיכה והיכא דהוא דם נדה כמו בחתיכה שדם אגור טמאה. ומר סבר השני היינו ר"א ומטהר משום שאין דרכה כו'. ר"ל שלא ראתה כדרך שהנשים רואות כיון שיש חציצה ומה שפסק כר"א זהו משום דרבא אמר דכ"ע אין דרכה כו'. ועי' בגמ' דסוטה די"ח א' בשפופרת מהו דרך שתי' בכך כו'. ועי' במ"ש אאזמו"ר סק"ט ד"ה והתוס' והרמב"ם כו'. ור"ל דהרמב"ם ס"ל דמה שהחתיכה מפסקת בין הדם לבשרה זהו פעולה שעי"ז נק' אין דרך הנשים רגילות כן ובדליכא הפסק כגון בפלי פלויי נק' כדרך שהנשים רגילות. משא"כ לפרש"י עיקר הפעולה מה שהחתיכה מפסקת הוא משום שעי"ז הוי חציצה ובחציצה תליא מלתא וזהו עיקר ההיתר ולא משום שלא ראתה כדרך הנשים רגילות אלא דכשראתה בחתיכה אע"ג שיש חציצה איכא למ"ד דאין חציצה זו חשובה חציצה כיון שדרכה לראות כן. אבל לפ"ד הרמב"ם עיקר ההיתר דחציצה משום שאין דרך הנשים לראות כן וכמ"ש הט"ז עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות כו'. וזהו כסברת ר"ש מקוצי לרבנן בתראי אלא דלר"ש מקוצי אפילו פלי פלויי נק' שלא כדרך ראייה משום שהדם יוצא ע"י החתי'. אבל להרמב"ם אף עפ"י שהחתיכה הוציאה דם נק' זה דרך ראייה וכמו שביאר טעמו אאזמו"ר סק"י אלא כשיש חציצה נק' אין דרכה לראות כן. ונפ"מ מזה דהיכא דודאי אין דרכה לראות כן י"ל דהרמב"ם נמי מודה להר"ש מקוצי דטהורה אע"ג דליכא חציצה דחציצה לאו דוקא דהא טעמא דחציצה הוא משום שאין זה כדרך שהנשים רואות א"כ ה"ה היכא שיש דבר אחר הברור שאין זה כדרך שהנשים רואות והוא ענין נעקר המקור וכמ"ש אאזמו"ר נ"ע ע"ש: