ג

ולכאורה צ"ל הטעם עפמ"ש הט"ז והש"ך להעיר בזה מהא דפרק אלו טריפות דנ"ו ע"ב ובש"ע סי' נ"ב גבי איגלאי בהתייהו פי' שלא נתגלה הפסדן אלא ע"י שליקה הרי אף שלא הוריקו כלל בתחלה בשעת נפילה לאור כ"א בסוף אחר שליקה אמרינן דהענין שלא היה ניכר בהן הפסדן ואזלינן בתר בסוף וכדפי' בתה"א דנ"א ודנ"ב. א"כ שמא כמ"כ הכא דנקטו האחרונים איגלאי בהתייהו ע' כו"פ רס"י קפ"ח הענין ג"כ שאף אם כשיצאו מהמקור ומהגוף לא היה אדום כלל עכ"ז כשנתאדם אח"כ ג"כ אזלינן בתר בסוף ורואין כאילו כח האודם הי' כמוס בהן מתחלה. ולפ"ז א"ש דגם בלבן טמאה מה"ט. אך באמת בתשו' הב"ח עצמו שממנו מקור דין זה מבואר בהדיא דאם כשנעקר מן הגוף היה ירוק הוא טהור מן התורה רק שכ' להחמיר בזה מפני הטועים וכן מבואר ג"כ בחיבורו שכל עיקר הטעם רק מפני דחיישינן שהיה אדום אלא כשנעקר מן הגוף לקה ונעשה ירוק ולכשנתייבש חזר קצת למראהו שהיה אדום בתחלה. מבואר בהדיא דאם כשנעקר מן הגוף לא היה כלל אדום מתחלה פשוט דטהורה מדינא וכן ודאי הדין נותן אף אם היינו מחזיקים שהיה סופו להאדים מ"מ כל כמה שלא יש בו מראה אדמומית א"כ ליכא דם יהיה זובה בבשרה ולא גרע מדין הרואה דם בשפופרת דאע"ג דראתה דם נדה ממש טהורה משום שכשזב לא נגע בבשרה לפרש"י והתוס' והרמב"ם או משום שלא ראתה כדרך שהנשים רגילות לראות לפי' רבינו שמשון. וכ"ש הכא כשהיה בבשרה לא היה דם כלל דגרע מחציצה וגם לפי' ר"ש ודאי אין רגילות הנשים לראות דם נדה בכה"ג שבשעת שזב בבשרה אינו דם טמא כלל. ואפילו החולקים על פיר"ש יודו כאן דהא גרע מחציצה וגם יש לדמותו למ"ש בגמרא דמ"א ב' בדם נדה שיצא דרך דופן דטהורה משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. וכמ"כ ודאי בעינן שיצא מדוה דהיינו דם טמא דרך ערותה ולא דם ירוק ולבן אף שסופו להאדים הרי אז אינו זב בבשרה ולא דמי כלל לדין איגלאי בהתייהו דגבי נחמרו בני מעיה דהתם הטריפות אינו מצד עצם המראה כ"א ממה שנחמרו בני מעיה דהיינו מה ששלט בהן האור ונפסדו וה"ל כנקובים דפי' נחמרו פרש"י שכווצו. וענין זה היינו שקרוב לנשרפו כמו שהביא בכנה"ג בי"ד רס"י נ"ב בשם פי' המשניות להרמב"ם פא"ט שכ' ופי' נחמרו נשרפו וכן אמרו במחוייבי שריפה וחומרת את בני מעיו בסנהדרין דנ"ב א' גבי מצות הנשרפין כיצד כו' וגם שם פרש"י וחומרת. כווצת. והמרדכי פא"ט הביא עוד פי' שהוא מלשון חמימות. והרד"ק באיכה א' ך' פי' שהוא מלשון יחמרו מימיו בתהלים סי' מ"ו שהוא לשון חומר וטיט דהיינו עכירות וכן פי' בקאנקרדאנסיע אבל רש"י בתהלים שם חילק ביניהם. ועיקר דחמרמרו דהכא היינו מענין שריפה וכיווץ כנ"ל ותוכן הענין דה"ל כנקובים. ושינוי המראה אינו אלא סימן שע"י אנו יודעים ששלט בהן האור ונכווצו ולכן אף אם איגלאי הסימן אחר שליקה אנו יודעין שנכווצו ושלטה בהן האור כשנפלו לאור ומה איכפת לן שאזי עדיין לא נשתנה מראיהן הלא עיקר הטריפות אינו תולה כ"א במה שנכווצו אז. משא"כ הכא דעצם ענין דם הטמא באשה היינו כשהוא אדום כדילפינן בגמר' ממ"ש אדומים כדם. וכל שאין בו אדמומית לאו דם טמא הוא כלל. וכה"ג איתא במשניות לענין קדשים בזבחים דע"ז ב' ולענין כיסוי הדם בחולין דפ"ז אם יש בו מראית דם כו' ושם סע"ב וכל מראה אדמומית שבו כו'. הרי דעיקר היותו דם זהו המראה אדמומית שבו א"כ כיון כשהיה זב בבשרה לא היה דם אדום כלל אין לטמאה כלל. ותדע שבע"כ אינו דומה לשם. דהתם לפ"ד רוב הפוסקים וכ"פ בש"ע שם סי' נ"ב ס"ב אזלינן בתר בסוף ולא בתר מעיקרא אפי' להקל דירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה וכמ"ש בתה"א דנ"ב א' דאזלינן בתר בסוף בין להקל בין להחמיר. ואילו הכא מוכרח בגמ' ס"פ כה"י ד"ך סע"ב דאם כשהיה לח הי' דם טמא אע"פ שכשנתייבש נשתנה מראיתו לדם טהור אזלינן בתר מעיקרא וטמאה בפשיטות. א"כ כמ"כ להיפך אם כשהי' לח הי' טהור אע"פ שאח"כ כשנתייבש נשתנה מראיתו ונתאדם קצת אזלינן בתר מעיקרא וכ"כ החוות דעת סימן קפ"ח ססק"א להסכים עם הח"צ מה"ט וז"ל והדין עמו דכמו שהדין במראה אדום שנהפך ללובן ביובש דאזלינן בתר יציאה מהגוף כן הוא להיפך עכ"ל. אך לכאורה אין ראייתו מספקת רק נגד את"ל דס"ל להט"ז והש"ך דאף אם כשנעקר מהגוף הי' לבן ונהפך לאודם ביובש אמרינן איגלאי בהתייהו ע"ז יפה הכריח דאזלינן בתר יציאה מהגוף אבל אין זה תשו' מספקת על טענת הב"ח גבי ירוק דכיון שנהפך לאודם ביובש חיישינן שגם מעיקרא הי' אדום. ואפ"ל שגם ע"ז מביא ראיה מדלא מספקינן במראה אדום שנהפך ללובן ביובש דילמא מעיקרא היה ג"כ לבן כו'. מיהו זה אינו ראיה דקולא מחומרא לא גמרינן. ועוד שאני ירוק די"א שהוא לקותא כנ"ל מיהו העובדא דגמרא שם רבי ראה דם י"ל דמשמע ודאי דהדין כן בדם שחור ג"כ שאם כשהיה לח הי' שחור כחרת וביובש דיהה מראיתו אעפ"כ טמא. והרי שחור ודאי הוא לקותא לכ"ע וא"כ נימא שכשנעקר מן הגוף לא היה שחור כחרת רק אח"כ לקה ולכן כשיבש חזר למראיתו הראשונה כמ"ש הב"ח גבי ירוק מיהו גם ע"ז י"ל שא"ה דלהחמיר. והנה בתשו' שבו"י ח"ב סי' ע"ב מביא מגמרא הנ"ל דרבי ראיה נגד הח"צ וז"ל וכן איתא בהדיא מסוגיא דש"ס ס"פ כל היד כיון דחזא דהדר נשתנה אמר האי טמא יעו"ש. הרי שלא כדבריו שכ' להקל מטעם שבהתחברו אל הפשתן ישתנה כו' ודבריו בלתי מובנים כלל דהתם כיון דהדר אשתני עוד יותר יהיה מאיזה סבה שיהיה לכן עכ"פ שפיר יש לתלות שכמ"כ מה דאשתני תחלה כשראהו ביום נגד מה שראהו בלילה הוא ג"כ מסבה אחת אבל אמיתית מראיתו הי' כמו שראהו בפעם הראשון. וע' מזה בשו"ת גבעת שאול סי' ס"ג. ובס"ט סס"י ק"ץ סס"ק צ"ג: