ד

והנה הב"ח סי' קפ"ח כ' בשם הר"ר יעקב מרגליות שקיבל מפי הרב מהר"ד לנצהוט שהאשה שיצא ממנה סמיכת לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו שנים ושלש שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה ותלינן דדם נדה הוא וטמאה מספק. ונראה שע"פ הוראה זו נהגו הנשים שלא לילך למרחץ בימים שבין לבישת לבנים לטבילה והוא שחששו פן תראה דם ויתלבן לאחר הרחיצה והיא לא ידעה עכ"ל. והט"ז רס"י קפ"ח חלק ע"ז וכתב וז"ל ודברים תמוהים הם שלא נמצא בתלמוד ופוסקים רמז לזה כו'. ובגמרא אמרינן על מראה שחור שהוא אדום אלא שלקה ואם איתא לסברא זאת הי' לו לומר רבותא טפי דאפילו בלובן אשכחן לפעמים שלקה כו'. אלא דבר זה חומרא יתירה היא עכ"ל. מבואר מדבריו דעיקר טעמו שחולק עליו משום שאינו מודה לו כלל בחידוש זה שהמציא שדרך הדם להתלבן ע"י רחיצה. ולפע"ד י"ל שאף אם היינו מודים לו דאפשר להיות כן אין שום טומאה מדינא דהא גם לדבריו ע"כ נתלבן קודם שנעקר. שהרי אמר שיצא ממנו כו' לאחר שרחצה במרחץ כמו שנים ושלש שעות ומהעקירה עד יציאתו מהגוף אין שוהה כלל כמ"ש בגמ' רפ"ק דנדה ד"ג סע"א דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי כו' וע' די"ד א' ואח"כ מטמאה מעל"ע ואינה מטמאה את בועלה כו' וע"ש בפרש"י ובגמ' ד"ס ע"ב כל שבעלה פטור כו' וכיון שכן שנתלבן קודם שנעקר וכשנעקר כבר היה לבן י"ל שאין שום טומאה כלל כיון דאין בו מראית דם כלל וכמשנ"ת לעיל דאף בשחור ה"ט דטמאה משום דכשנעקר הוא משחיר משא"כ הכא שנתלבן קודם שנעקר. ואף את"ל דבשחור טמאה אפילו השחיר קודם שנעקר י"ל שאני התם משום דדרך האדום להשחיר. משא"כ הכא דאין דרך דם האדום להתלבן מעצמו כ"א ע"י רחיצה י"ל דודאי אין שום טומאה אם נתלבן קודם שנעקר. ואין לחוש שמא יתלבן אחר שנעקר כי אם נעקר אדום אזי בין תחלת עקירתו עד סוף יציאתו כיון שאין בזה שהיית זמן כלל כנ"ל לא הי' מתלבן כ"כ שלא יהיה בו שום מראית דם לפחות כמו דם שנתערב במים ויש בו מראית דם. ועוד דהא גם מהר"י מרגליות ג"כ לא קאמר רק כשיצאה ממנה סמיכות לבן ועב. ור"ל דבכה"ג דוקא יש לחוש שהוא היה דם יען כי הדם הוא סמיך ועב כמ"ש בגמ' פ' המוציא יין דע"ז א'. ולכן אף שכעת הסמיכות הזה לבן ואין בו מראית דם חושש שמא נתלבן ע"י הרחיצה. אבל במשקה לבן וצלול גם למהרי"מ אין לחוש ולבדות כלל שמא היה דם כיון דג"כ אינו עב כדם. וכיון שכן בסמיכות לבן ועב ודאי אין לחוש שנתלבן אחר שנעקר דא"כ היה נשאר בו רושם אדמומית עכ"פ. א"ו גם למהרי"מ אין לחוש רק כשי"ל שנתלבן מאיזו משך זמן דהיינו קודם שנעקר וכמבואר בדבריו. וא"כ י"ל דבכה"ג אפילו נודע לו שנתלבן מחמת רחיצה אין שום חשש כיון כשנעקר כבר היה לבן וכמו שמוכח ממ"ש בגמ' ושחור זה לא מתחלתו הוא משחיר אלא כשנעקר כו' כנ"ל: