ג

ועתה נבא לשאלה שנייה של הזקינה והנה יש להעיר בזה עוד ע"פ מ"ש בקדושין פב"ת דע"ט ע"ב דר' נתן ס"ל אם בריא הוא עליו להביא ראיה משום דאזיל בתר השתא והיינו משום שיש ספק מצד השטר כדאיתא בפ"ט דב"ב דקנ"ד ע"א איכא למימר הכי כו' ע"ש. ומדמה לה בגמ' בקדושין שם להא דרב דאמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. א"כ ע"כ ס"ל להש"ס דבהא דר"נ ליכא חזקה קמייתא ג"כ דהוי ברי. רק חזקה דהשתא. דאילו יש שם ג"כ חזקה קמייתא א"כ אינה ראיה כלל להא דרב. א"ו צ"ל דשם לא חשיב חזקה קמייתא דהוי ברי והיינו משום שמצד לשון השטר יש ספק גמור ע"ז כיון שלא נכתב בו הלשון כדרך שכותבים כשהוא בריא הגם שלא נכתב ג"כ הלשון כדרך שכותבים בשטר של שכ"מ י"ל דעכ"פ אתרעי החזקה מצד הלשון השטר וליכא למימר אוקמא אחזקה קמייתא ובסהמ"ק כתב משום דהאומדנא דמוכח הוא שאין אדם נותן נכסיו לאחרים אא"כ הוא שכ"מ א"כ זה גופא הוי ריעותא לומר דע"כ לא היה בריא ע"כ ס"ל דאזלינן בתר השתא. ועיין במל"מ פ"ט מהל' זכייה הך"ב. וא"כ לפ"ז גם כאן י"ל דליכא למימר אוקמא אחזקה קמייתא שלא היה לה מכה. דהא אתרעי דכיון שרמ"ת ג' פעמים רצופים ורוב נשים אין רואות מ"ת ממילא נולד ספק שמא יש לה מכה. לכן כיון שאחר זמן נמצא לה מכה י"ל דאזלינן בתר השתא להחזיק שמה שרמ"ת שהוא לא כדרך כל הנשים הוא מחמת מכה. והגם שר' יעקב חולק על ר"נ וכוותי' פסק בש"ע ח"מ סי' רנ"א אך בהגמי"י פ"ח מהל' זכיי' הביא יש פוסקים כר"נ. ואפ"ל ע"כ לא פליג ר' יעקב רק משום העמד ממון על חזקתו ועיין תשו' הר"ן סי' ס"ו. ובנ"ד ליכא חזקה זו דאדרבה אשה בחזקת טהרה עומדת ורוב נשים אין רמ"ת ווסתות דרבנן. והגם דשמואל פי' טעמיה דר' נתן משום כ"ע בחזקת בריאים קיימי הרי ה"נ י"ל כן דרוב נשים אין רמ"ת מן המקור. וגם שהתוס' פ"ט דב"ב דקנ"ג ע"ב בד"ה רבי נתן כתבו בשם ר"י דרבה שם וסוגיית הגמרא שם לא ס"ל הא דאמר שמואל בטעמי' דר' נתן דאל"כ אין ראי' מר' נתן להא דרבה. ובאמת אפשר שיש לדמות נד"ז להא דרבה פ"ט דב"ב דקנ"ג ע"ב דאמר הרי מת וקברו מוכיח עליו ואזיל בתר השתא להחזיק כמ"כ על למפרע שלא עמד בינתיים והיינו כיון שידוע שהיה חולה ואע"ג דאביי הקשה לו דהא קיי"ל רוב חולים לחיים עכ"ז ס"ל לרבה דזהו כשי"ל שלא מת אבל כשנודע שמת מהני החולי להחזיק שמאותו חולי מת. וכ"פ רשב"ם והרבה פוסקים עמו. א"כ כמ"כ מהני הרובא דרוב נשים אין רמ"ת להחזיק על מכה זו שנמצא לה אלמפרע וליזל בתר השתא. דלא גרע הך רובא מענין החולי. ואף שבש"ע סי' רנ"א פסק כאביי ולא כרבה היינו מספיקא אין להוציא ממון וה"נ בנד"ז הוא להיפך דמספיקא כזה אין להחזיקה ברמ"ת דהא וסתות דרבנן. ועוד דהא המרדכי פ"ט דב"ב סי' תרכ"א הביא תשו' מהר"ם שפוסק ג"כ כרבה ור"נ והביאו הרמ"א להלכה בש"ע סי' של"ה ס"א בהג"ה ועיין בתויק"ו סי' פ"א שהקשה על הרמ"א דסותר א"ע לפסק הש"ע סי' רנ"א. וצ"ל שסמך רמ"א עמ"ש המרדכי שם כש"כ זה כו' דמלדעל"ג כו' משמע שיש בזה עדיפות יותר מהא דר"נ ע"ש. עכ"פ מכ"ז יש צד להקל בנד"ז. ועוד דבפרק המדיר דע"ו ב' גבי על בעל החמור להביא ראיה פי' בתוספות ע"ד כל הטומאות כשעת מציאתן. ואף שדחו אח"כ משום שזהו רק לקדשים הלא הרמב"ם ס"ל דזהו גם לחולין כמ"ש בתשו' ח"צ סי' ג' ועיין מזה בט"ז בי"ד סי' שצ"ז. ואף דלמסקנא לא קיי"ל כן כ"א על בעל הפרה להביא ראיה לפרש"י. מ"מ הכא מטעם דרוב נשים אין רמ"ת יש לומר דאזלינן בתר שעת מציאתן. ולו יהא דהוי ספיקא אפשר אין להחמיר בוסתות דרבנן. ובפרט לפ"ד הרב"י בש"ע סס"י קפ"ז גבי בתולה הרואה מ"ת. כנ"ל אות ב':