ח

והנה בתשו' א' על ט"ד המעורב בליחה הארכתי בס"ד בדין זה ולפמש"ש גם להתוס' ורא"ש י"ל דלא סמכינן על סברא זו מדלא חזאי קודם כו' רק בדם הנמצא במ"ר ולא ברמ"ת ולא בט"ד המעורב בליחה. וכ"ש לפירש"י והרשב"א ע"ש באריכות. ובהא א"ש דבלא ראתה ג"פ רצופים מחמת תשמיש ליכא למ"ד לטהרה בלי ז"נ אף בבדיקת שפופרת שנמצא עליה דם בצדדים דנתברר שראתה עכשיו מהצדדים מ"מ חיישינן שמא מה שראתה בשעת תשמיש תחלה או מה שתראה אח"כ בשעת תשמיש הוא שלא מחמת תשמיש כלל כ"א וסת הוא דל"ל כלל. דלא סמכינן להקל על סמך סברא זו מדלא חזאי קודם כו'. רק במ"ת ג"פ רצופים י"ל כן את"ל כמו שדקדק רבינו מרש"י והר"ן ורמב"ם וסה"ת. בנמצא על צדדי השפופרת. ולהגש"ד והא"ש אפי' לא נמצא כלל על השפופרת. דכיון שרמ"ת ג"פ רצופים אמרינן להקל דודאי התשמיש גרם לדם שיבא. דאע"ג דקיי"ל וסתות דרבנן הא עכצ"ל הטעם משום שכנגד חזקה זו יש חזקת טהרה דאשה בחז"ט עומדת. וא"כ כשהחז"ט מסייע ג"כ לחזקת הוסת ודאי הוי דאורייתא לכ"ע. ולכן כשאח"כ נמצא בשפופרת דם מהצדדים י"ל דסמכינן לטהרה בלי ז"נ בכל דם שרמ"ת. ואף למאי דבעינן למימר דרמ"ת מצד עצמו אינו ספק שקול כלל שמא הדם מן הצדדים אלא כשאר דם הנמצא בכותלי בית הרחם דמחזקינן ליה בדם המקור מ"מ כיון שיש ראיה ברורה שרמ"ת מהצדדים אין לחוש שמא פעם רמ"ת מהמקור ופעם מהצדדים וכמ"ש רבינו הטעם בשם תשו' מהרי"ו סי' כ"ה. משא"כ כשלא הוחזקה רמ"ת די"ל וסת הוא דלית לה מה מהני שבפ"א נמצא הדם מצדדים. אמנם לפמ"ש רבינו בשם הגש"ד וא"ש דע"י בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום ג"כ יש לטהרה בלי ז"נ. אע"ג דאינו רק הוכחה בעלמא שיותר י"ל שהדם בא מהצדדים ואינה ראיה ברורה שיש דם בצדדים א"כ זה א"א להעמיד אא"כ נאמר כמש"ר דרמ"ת מצד עצמו ה"ל ספק שקול כו'. וע"ז ק' דא"כ מדוע החמירו כ"כ גבי שלא לתלות בדם בתולים דכיון דרמ"ת מצד עצמו ה"ל ספק שקול ומש"ה כשיש עוד הוכחה שהדם בא מהצדדים טהורה בלי ז"נ ואין לך הוכחה יותר מכ"ז שלא חיתה המכה. וא"כ ה"ל ליתן שיעור זה אפי' בהגיע זמנה לראות ואפי' בראתה ועודה בבית אביה דבלי ספק זהו הוכחה יותר מבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם. ואין לתרץ דהא לא מהני ההוכחה אלא כשידעינן דהדם בא ודאי מחמת תשמיש דהיינו כשראתה ג"פ רצופים מחמת תשמיש הא מקודם חיישינן שהדם בא מהמקור שלא מ"ת כלל כנ"ל. דא"כ עכ"פ בהגיע זמנה לראות וניסת דלב"ה נותנין לה ד' לילות א"כ יתנו לה עד שתחי' המכה. דהא ג"פ ראשונים תלינן לב"ה ג"כ. ואח"כ הרי נעשית מוחזקת שהדם בא מ"ת ויהי' מהני הוכחה דלא חיתה המכה במכש"כ מבדיקת שפופרת שלא נמצא עליה דם. והגם שהפוסקים תירצו משום דבעילת מצוה לכל מסורה כו' זהו תירוץ על החומרא שחזרו ונמנו להחמיר יותר מדין המשנה. אבל על דין המשנה לא נזכר כלל סברא זו דהא נחתו לשיעורים עד שתחיה המכה ועד ד' לילות כו'. לכן סברא זו שכ' רבינו בשם הגש"ד וא"ש צע"ג:

גם מה שתירץ רבינו המשנה דתנן נמצא על שלו כו' על שלה כו' דמחזקינן ליה ודאי בדם המקור אף שרמ"ת. דהוא משום דארגישה כו' ק' לפי הסוגיא רפ"ח דכשיש ספק שהדם אינו מהמקור אין מחמירין מחמת ההרגשה כי י"ל הרגשת שמש או עד הוא כו' וכמו בעד הנתון תחת הכר לרבנן דראב"צ דס"ל דאפי' משוך טהור דאע"ג דס"ל דמשוך אינו ודאי מגופה מ"מ ספק שקול מיהו הוי כו' אלא שי"ל דשאני הכא דאינו ספק שקול רק בצירוף החזקה כו'. אך עוד קשה דאם המשנה מיירי בדארגישה דוקא לכן לא תלינן בדם הצדדים אע"ג דהוא ספק. א"כ מאי פריך די"ד וליחוש דלמא דם מאכולת הוא כו'. דכיון דלא הניחתו תחת הכר רחוק יותר שיבא דם מאכולת מספק צדדין כו'. דלא תלינן כיון דארגישה כו':

קיצור (דסברא דמדלא חזאי קודם כו' לא אמרינן לכ"ע ברמ"ת. וברמ"ת ג"פ רצופים י"ל אפי' למ"ד וסתות דרבנן הכא אמרינן מדאוריי' שהתשמיש גרם לדם (כשהוא) [שיבא] לסמוך על בדיקת שפופרת שנמצא בצדדים לומר בידוע שדם הצדדים הוא. קושיא עצומה על סברת הא"ש והגש"ד דא"א לטהר בלי ז"נ כשלא נמצא כלום על השפופרת. בענין רמ"ת אם הוי ספק שקול מצד עצמו):