ד

וראיתי להחוות דעת סי' קפ"ז סק"ג המציא סברא חדשה דברואה מ"ת יש לחוש לשני חששות או שהוא מחמת חולי הממלאה ונופצת או שהוא וסת של חימוד התשמיש או לשאר מקרי התשמיש. ובדיקת שפופרת שנמצא עליה דם בצדדים או שלא נמצא עליה דם כלל מברר לנו דאם הדם הוא מחמת חולי הממלאה ונופצת ודאי אין החולי במקור אלא בצדדין. אבל מ"מ אם הדם אינו מחמת חולי זו רק מחמת חימוד התשמיש או שאר מקרי התשמיש. אין ראיה כלל מבדיקת שפופרת שאין הדם שרמ"ת מהמקור. ומ"מ מותרת לבעלה כיון דוסתות דרבנן ואיכא עוד ספק צדדין ובמקום עיגון התירו בספק וסת משא"כ לענין ז"נ דהוי ספק דאורייתא ודאי צריכה ז"נ. ואין דבריו נכונים כלל דאם איתא דבדיקת שפופרת אינו מברר כלל שאין הדם מהמקור כשהוא דם חימוד וכה"ג. א"כ איך נסמוך להתיר על בדיקת שפופרת למ"ד וסתות דאורייתא. ומ"ש הח"ד כיון דוסתות דרבנן שגגה היא דאף למ"ד וסד"א סמכינן על בדיקת שפופרת כמש"ל ראיה ברורה ע"ז דהא שמואל שמפרש בגמ' שם ענין השפופרת איך תהיה ס"ל וסד"א וכן בסה"ת פוסק וסד"א. ופוסק לסמוך על בדיקת שפופרת והרי יש כאן ספק דאורייתא שאם הדם מחמת חימוד או שאר מקרי התשמיש אין שום ראיה מבדיקת שפופרת. והרי סה"ת פי' בהדיא דברמ"ת בעינן ס"ס גמור להתירה דלכך אין מתירין אותה לשני כשבדקה אצל הראשון ונמצא הדם בראש המכחול. הגם שיש ספק דאין כל האצבעות שוות כו' מ"מ ע"י ספק א' אין מתירין (ועי' ח"ד רס"י קפ"ז דהקשה כשנמצא אחר תשמיש בשיעור שחייבים אשם תלוי אמאי נק' רמ"ת הא ה"ל ספק בוסתות דרבנן ותירץ דכאן שאני דכיון דעיקר הספק נולד בדאורייתא. ודבריו אלה ג"כ תמוהין דבהדיא מבואר בסה"ת וסמ"ג והב"י דבספק א' אין מתירין אף שהספק רק בענין זה שמא לא תראה אצל השני כנ"ל). וא"כ איך יתירוה לראשון ע"י בדיקת שפופרת שלא נמצא בראשו דם. כיון דמ"מ יש ספק שמא רמ"ת מחמת חימוד ושאר מקרי התשמיש דאז משמע מיניה דהוא ודאי מן המקור. דאין לומר דאפי' הוא דם חימוד יש ספק שמא מן הצדדים וא"כ הוי ס"ס להקל דא"כ איך כ' בפשיטות דודאי צריכה ז"נ כיון שיש שני ספיקות להקל. אעכצ"ל דאם הוא דם חימוד וכה"ג הרי רוב דמים מהמקור. רק בדם חולי הוא שיש ספק צדדים כו'. ועוד דמ"ש דבדיקת שפופרת אינו מברר רק לענין חולי הממלאה ונופצת הוא נגד דברי הרמב"ן בחידושיו שם בסוגיא דכתב בהדיא דאם הוא חולי הממלאה ונופצת אין לה תקנה אפילו ע"י בדיקת שפופרת ובדיקת שפופרת הוא דוקא באשה שלא ידענו שיש לה חולי זו ע"ש. א"כ מוכרח דלהרמב"ן בדיקת שפופרת דמהני לברר שהדם שרמ"ת אינו מהמקור הוא דוקא כשבא מחמת תשמיש מצד מקרים אחרים שלא מחמת חולי הנ"ל. ואע"ג שהר"ן בסוגיא פי' בע"א דלדידיה גם בחולי המ"ו יכולים לברר ע"י שפופרת מ"מ ע"ז ודאי לא פליג על הרמב"ן דאף גם בדם הבא ע"י תשמיש שלא מחמת חולי הנ"ל יש בירור ע"י בדיקת שפופרת שהדם בא מהצדדים ולא מהמקור. גם מדברי הב"י מבואר שלא כדברי הח"ד שכ' רס"י קפ"ז וענין בדיקה זו מבואר שהוא להבחין אם הדם שרואה זו בשעת תשמיש הוא מהמקור או מהצדדין ולכן מכנסת המכחול שמאחר שהיא למודה לראות ע"י אבר תשמיש תראה ע"י המכחול עכ"ל ואלו לדעת הח"ד אע"פ שהיא למודה לראות ע"י תשמיש דם חימוד או שאר מקרי התשמיש לא תראה כלל ע"י המכחול כו'. א"כ ודאי הרב"י לא ס"ל כלל דעת הח"ד:

(קיצור נתבאר סתירת דעת הח"ד דבנינו דלא הקילו לסמוך על בדיקת שפופרת רק בוסתות דרבנן. דודאי סמכינן ע"ז גם למ"ד וסד"א. וגם ראיה מהרמב"ן נגד סברא והמצאה שהמציא וכן מהב"י):