ב

ועוד הביא רבינו ראיה ממ"ש הרשב"א (בתה"א דקס"ו ע"ב) והרא"ש (פ' תינוקת סי' ג') כ' הראב"ד שעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה (דשפופרת) ועוד שאפי' ידוע שבא מן הצדדין הרי גזרו בנות ישראל כל רואה טפת דם כחרדל שיושבת עליו ז' נקיים כו'. וע"ז כ' הרא"ש ואין דבריו נראין כו' ומ"ש שגזרו בנות ישראל כו' אפי' ידוע שבא מן הצדדין לא ידעתי אנה רמוזה גזירה זו בהש"ס כו'. אבל אם היה ידוע שבא מן הצדדין לא החמירו לטמאות דם המכה עכ"ל. וא"כ מזה מוכח דס"ל דא"צ ז' נקיים. וכ"ה בתשו' נ"ב חי"ד סי' מ"ד בתשובת הגאון מו' יצחק ז"ל וז"ל מבואר בלשון הרא"ש והובא בב"י דמדחה דברי הראב"ד כנ"ל וז"ל בנות ישראל החמירו בסתם ראייה אבל אם ידוע שבא מן הצדדים בזה לא החמירו לטמאות דם המכה עכ"ל הרא"ש ולא כדעת מח"ו הנ"ל שנסתפק באם נמצא מן הצד על השפופרת אם התירו בלא ז"נ ולעד"נ כך הוא משמעות הרא"ש בפי' עכ"ל הגאון מוהרי"צ הנ"ל. והנ"ב מסופק בזה אם לטהרה בלא ז"נ אף בנמצא על הצדדים דשפופרת ע"ש בסי' מ"ג וכ' דלשון הגמ' בידוע שמן הצדדים הוא בא משמע דסמכינן ע"ז לפוטרה אף מנקיים כו' אלא דהעלה חשש שמא הדם הנמצא בצדדי השפופרת לא עכשיו ע"י דוחק השפופרת יצא כ"א מעיקרא אתי מהחדר לביה"ח ונתעכב שם כו'. וא"כ אין כאן רק ראיה שלא ראתה דם מ"ת אבל אם תראה אח"כ צריכה ז"נ כו'. ולבסוף העלה לצדד בזה משום חזקת טהרה ל"ח דמעיקרא אתי דם כדאיתא בריש נדה והלל לא פליג רק לקדשים ולא לחולין ולבעלה. ומ"מ בסי' מ"ו כ' לדחות ראיית הגאון מוהרי"צ מהרא"ש. דמ"מ י"ל הפי' דהראב"ד אינו סומך ע"ז אפי' להתירה לבעלה כיון דבנות ישראל גזרו כו'. והרא"ש ס"ל דלא גזרו אבל מ"מ אינו מתירה רק לבעלה דה"ל איסור וסתות דרבנן ולא להתירה בלא ז"נ כיון דאין זה ברור שהדם בא עכשיו מהצדדים כו'. ובאמת מה שקל אצלו להתירה לבעלה משום דה"ל איסור וסתות דרבנן כבר נתבאר דלא דמי כלל לשאר איסור דרבנן ועוד דהא סה"ת ס"ל דוסתות דאורייתא כמ"ש בהדיא בסי' צ"ג דהא מן התורה אסור כו'. ובתשובה א' כתבתי שי"ל דכוונתו דהחשש שמא תראה בשעת וסתה הוא דאורייתא ומ"מ כשעבר זמן וסתה ולא הרגישה אין חוששין מדאורייתא שמא ראתה. ולכן בפלוגתא דרב ושמואל דט"ז אפשר גם הוא ס"ל כרב. והנה לפ"ז א"ש דסה"ת מצריך גבי רמ"ת ס"ס גמור כמש"ל כיון דס"ל דוסתות דאורייתא (ואף על גב דהתוספות דס"ו ריש ע"א כ' דוסת דרמ"ת הוה כמו וסת דאכלה שום כו' ובעינן אף לרבי ג' זימני כו' מ"מ בג' זימני שפיר י"ל דהוה כשאר וסת ועוד דלרש"י הוה זה כשאר וסת והרי כ' הפוסקים בכמה מקומות שהרגל הדם לבוא מחמת תשמיש כו'. ועיין בכו"פ סי' קפ"ז ס"ק י"ב דהחמירו חז"ל ברמ"ת יותר מבשאר וסתות). (הג"ה. אחר זמן רב כמו עשרים שנה. וראיה ממ"ש הרשב"א בתה"א בית הנשים סוף שע"ד דקפ"א ע"ב וכיון שכן זו שרואה דם אפי' בשע"ת ואפי' בשהגיע עת וסתה טהורה עכ"ל. ובתשובת חתם סופר סי' קמ"ב דנ"ג ע"ד הביא תשובת נו"ב שעמד על לשון אפי' בשע"ת דקאמר הרשב"א ושפירש דאע"ג שי"ל דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא והוא דחה פירושו אלא פי' שהרבותא אע"פ דרגיל הדם לבוא מהמקור מחמת תשמיש וכמ"ש הכו"פ והבד"ה סי' קפ"ד אעפ"כ היא טהורה וא"צ ז"נ כלל ע"ש. עכ"פ למדנו מדברי הרשב"א שהדם רגיל לבוא מחמת תשמיש מהמקור כו') וא"כ מדטהרינן אותה לבעלה ע"כ צ"ל דאפי' בדאורייתא ממש סמכינן לסה"ת וסייעתו על בדיקה זו. ועוד נ"ל ראיה גדולה יותר דהא בגמ' כמה תנאים ואמוראים ס"ל וסתות דאורייתא ובודאי לכ"א מהני בדיקת שפופרת. דא"א לומר דברייתא זו אתיא רק כמ"ד וסתות דרבנן דא"כ ה"ל לפרש. ועוד דהא שמואל דמפרש בשפופרת של אבר הוא ס"ל וסתות דאורייתא לעיל דט"ז ע"א. וא"כ כיון דמוכרח בגמרא ופוסקים דגם למ"ד דהוא איסור דאורייתא מ"מ סמכינן על בדיקה זו ולא חיישינן דהדם מעיקרא אתי שלא ע"י השפופרת. א"כ מנ"ל להחמיר ולומר דלענין לטהרה לגמרי חיישינן שמא הדם מעיקרא אתי. הגם דזהו איסור חמור יותר דדאורייתא לפמ"ש במשמרת הבית דף קע"ג א' דאף למ"ד וסתות דאורייתא לאו כרואה ממש מחזקינן ליה כו' ע"ש. מ"מ חששא זו דדילמא מעיקרא אתא הדם חששא פשוטה היא וה"ל למיחש. עי' רש"י ביבמות דקי"ט סע"א. ומדלא חיישינן לזה עכצ"ל דכיון דהורגלה לרמ"ת וגם עכשיו נמצא ע"י בדיקת שפופרת רג"ל דעכשיו יצא הדם כיון דבלאה"נ אמרינן דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי כו'. ויש לדחות ולומר ודאי למ"ד וסתות דאורייתא אמרינן כן כיון דהוחזקה לרמ"ת הוה חזקה מדאורייתא דע"י השפופרת בא הדם ע"כ סמכינן ע"ז לאיסור וסתות דאורייתא דממ"נ כאיסורו כך התירו דמה שאתה אוסרה לבעלה זהו מצד וסתות. והרי מצד זה יש להתיר ע"י שנמצא הדם מהצדדים דנתברר שהדם בא מהצדדים דל"ח דמעיקרא אתא הדם אלא אמרינן שע"י השפופרת בא כיון דהוחזקה לרמ"ת הוי רג"ל. ואפשר לדידיה סמכינן ע"ז מה"ט אפי' לטהרה בלא ז"נ. משא"כ למ"ד וסתות דרבנן איך נאמר מדסמכינן ע"ז בוסתות נבוא לטהרה בלא ז"נ. הא לדידיה שפיר י"ל דבדאורייתא חיישינן דילמא מעיקרא אתא הדם כו'. אך י"ל דמאיזה טעם אמרינן וסתות דרבנן הא חזקה מעלייתא היא ומ"ש משור המועד אלא כ' הס"ט משום שנגד חזקה זו יש חזקה אחרת כנגדה אשה בחזקת טהרה עומדת. וע"כ הכא אדרבה החזקת טהרה מסייע ג"כ לחזקת הוסת בבדיקת שפופרת לומר שהדם טהור הוא דמן הצדדים הוא בא כו'. ולהכי ל"ח דמעיקרא אתא הדם. ותדע דאפי' להלל דמטמא למפרע וחייש שמא כותלי בית הרחם העמידו הדם מ"מ תנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה כשראתה בשעת וסתה ולא חיישינן אלמפרע אפילו להלל (ואפשר התם ג"כ משום דהחזקת טהרה מסייע לחזקת הוסת לענין זה שלא לחוש למפרע) לקדשים ולתרומה. א"כ ה"נ דכוותה ממש. ועוד יש להשיב ע"ד הנ"ב שכתב דלענין רמ"ת מהני הבדיקת שפופרת אף דחיישינן דמעיקרא אתא הדם משום ממ"נ דלפ"ז עכ"פ לא ראתה מחמת תשמיש כעת. דזה אינו דהא ודאי בנמצא הדם על צדדי השפופרת מטהרין אותה לבעלה עכ"פ לכל הדעות אפילו תראה כן לעולם מחמת תשמיש. משא"כ בבדיקות שפופרת שלא נמצא עליה כלום או בעברה ושמשה ולא ראתה יש דעות בפוסקים דכשחזרה וראתה מ"ת פעם א' או ג"פ עכ"פ נאסרה לבעלה. ולהנ"ב גם כשנמצא בצדדי השפופרת כיון דחיישינן דמעיקרא אתא הדם אלא דמהני מצד הממ"נ כו'. א"כ אין להקל ג"כ בראתה אחר כך ג"פ מחמת תשמיש כו'. אלא עכצ"ל דל"ח דמעיקרא אתא הדם. וכבר נתבאר דגם באיסור כמו וסת דאורייתא סמכינן להתיר ע"י בדיקה זו. אפי' לדידן דאית לן וסתות דרבנן כיון דהחזקת טהרה מסייע לזה. ומ"מ אינה ראיה להתירה בלא שבעה נקיים דהוא איסור חמור יותר מאיסור וסתות אפילו למ"ד וסתות דאורייתא כו':

(קיצור רבינו והגאון מוהררי"צ בנ"ב סמ"ד הוכיחו מהרשב"א והרא"ש דא"צ ז"נ והנ"ב סי' מ"ג אע"פ שנטה ג"כ כן מ"מ דחה הראיה הנ"ל. ומ"ש דלא סמכינן ע"ז כ"א בוסתות דרבנן זה אינו. דגם למ"ד וסתות דאורייתא סמכינן ע"ז. ואין לומר דשאני למ"ד וסתות דאורייתא דא"כ יש הוכחה מדאורייתא שע"י השפופרת בא הדם דגם למ"ד וסתות דרבנן יש הוכחה זו כיון שהחזקת טהרה מסייע בזה. גם קושיא על הממ"נ שכתב הנ"ב):