ד

אלא שבאמת בגמ' לא נזכר רק מכה במקור או באותו מקום ודלמא באמת דם מכה שבחלל הגוף היוצא בשבילי הילוך דם נדה הוא טמא כשאר מותרי דם הגוף דהוא ג"כ טהור מצד עצמו וכשיוצא דרך ערותה נעשה טמא. ומ"ש הרמב"ם פ"ה כדם מכה שבמעיי' או בכבד או בכוליא דמשמע לכאורה דדם מכה שבכבד טהור י"ל דהתם הפי' כשאינן יוצאים דרך המקור כלל דהא דומיא דדם העלייה קאמר וכן משמע בפי' המשניות שלו ז"ל במשנה החדר והפרוזדור שהמשיל דם העלייה לרעיפת הנחירים או דם הטחורים אשר הם אינן זבים דרך המקור כלל וכך כוונתו בחיבורו פ"ה כשממשיל לדם מכה שבכבד כו' דר"ל נמי בכה"ג כו'. אבל כשיצאו בשבילי הילוך דם נדה למקור ומשם לחוץ י"ל דמטמאין. ומיהו ראיתי לאאזמו"ר נ"ע בד"ה מ"ש הח"צ כ' ג"כ דדוקא מותרות דמים זהו דם נדה ולא דם המכה אף שיצא במהלך שבילי הילוך דם נדה כו' גם לא הצריך שם שלא יבלע באברים תחלה כו' ולא החמיר רק משום שאין דרך כלל להדם כו'. אך אפשר כוונתו שאין דרך כלל להדם לבא מבלי שיהיה נבלע בהאברים תחלה ואז ה"ל כדם נדות. ונ' שיש לומר סמך לסברא זו. דהא נתבאר לעיל ע"פ הש"ס דבכורות גבי שהיוצא מן הטמא טמא שיש לחלק בין אם עובר דרך מעבר הטמא שאז י"ל דאינו טמא וכמו מי רגלי סוסים וגמלים לל"ק שם. משא"כ כשקונה איזה הוי' בעצמותו מחמת הטמא כמו מי רגלי חמור דנעשים עכורים. ואע"פ שהוכחנו לעיל דלענין דם נדות אין לחלק כן היינו דוקא גבי דם נדות דהיינו מותרות דמים מן הגוף שזהו דם נדות שטימא התורה שיוצאים דרך המקור משא"כ דם המכה העובר דרך המקור כיון דהוא אינו דם הרגיל להיות בנדות ע"כ אין לנו לטמא אותו כשעבר דרך המקור דרך מעבר בעלמא. אא"כ נתעכב תחלה בהאברים דא"כ י"ל שעי"ז חזר להיות כשאר מותרות דמים שאע"פ שעוברים דרך מעבר החדר הם טמאים. או אם נתעכב בגידי המקור הרבה עד שנשתנה ונתבשל שם ג"כ טמא. אבל כשעבר בהעברה מהמכה למקור ומשם לחוץ יש לטהרו: