ז

והנה צ"ע בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סס"י ק"צ וז"ל דכיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם וכו' וכ"ש במסולקת דמים שאפי' הדם טהור עכ"ל. משמע דלטהר הדם דהיינו לומר שא"צ ז' נקיים הוא דוקא כשידוע שהמכה מוציאה דם. ולכאורה י"ל דאפי' בכה"ג דוקא במסולקת דמים וע"ז כ' שאפי' כו'. מיהו אפשר זה אינו שאפי' קאי אדלעיל דכיון שידוע שהמכה מוציאה דם אפי' הדם טהור וכ"ש כו' א"כ נשמע מזה דלהרשב"א ג"כ אין להתירה בלא ז"נ רק כשידוע שמכתה מוציאה דם והא דמשמע מיניה לפי' רמ"א וב"ח דאפי' בשא"י שהמכה מוציאה דם יש להקל יש לומר זהו רק להתירה לבעלה שלא לאוסרה עולמית ע"י שרמ"ת לענין זה תלינן במכה כזו ג"כ. אבל צריכה ז"נ. וכדמשמע לכאורה בתשו' זו דמחלק ביניהם מדכ' שאפי' הדם טהור כו' וכ"ש האשה. מיהו זה אינו דהפי' שהדם טהור בכי הא לכ"ע ר"ל אפי' לרשב"ג דאם דם המכה הבא מן המקור מטמא טומאת ערב הכא שאני שבא מהאיש כו'. ומ"ש וכ"ש האשה היינו שא"צ ז"נ שע"ז היה השאלה אם להחזיקה בספק נדה כו' ומ"מ גם לפ"ז משמע דבעינן מכה שידוע שמוציאה דם. וצ"ע על הש"ך והפ"י שלא הביאו מזה ראיה. וע' בש"ע סי' ק"צ ס"ך ובדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל שם ס"ק מ"ז ובדברי הס"ט שם ס"ק מ"ד ואפ"ל דכיון שאין המכה בהאשה ממש רק בהאיש הגם שהיא תולה בבנה ובבעלה י"ל דוקא במכה המוציאה דם אבל בשא"י שהמכה מוציאה דם אף אם היא תולה בה אינה תולה בבעלה בכה"ג:

קיצור. (מתשובת הרשב"א שבב"י סס"י ק"צ וש"ע סעיף כ' משמע דאינה תולה אא"כ ידוע שמכתה מוציאה דם וקשה על שטת הב"י בהרשב"א הנ"ל אות ה'. ויש לתרץ דהתם שאני שהמכה בבעלה ולא בה ממש):

והנה בתה"א תחלת שע"ד דף קע"ה ע"ב כתב וז"ל ועוד היקלו ברואה ודאי מגופה אלא שהוא קרוב שלא בא מן המקור וכעושה צרכי' ונמצא דם בספל וכרואה דם מחמת מכה עכ"ל הובא בב"י רס"י ק"צ סד"ה ודע שהרמב"ם. ומדכתב שהוא קרוב שלא בא מן המקור כו' כרואה דם מחמת מכה עכ"ל משמע ג"כ לכאורה דהיינו כשידוע שהמכה מוציאה דם לפעמים דאל"כ איך הוא קרוב כו' דמשמע שהספק יותר נוטה שבא מהמכה וכמו באשה שהיא עושה צרכיה דהתם ודאי נחשב חזקה שלא בא מהמקור כ"א עם שביל המים בא. אך קשה דבשעת וסתה קרוב ודאי יותר שבא מהמקור ואעפ"כ מטהר הרשב"א ובהקדמה לשער ד' כ' שיש לה מכה במקור שאפשר שממנה הדם שותת ויורד עכ"ל. ואפשר לתרץ ע"פ מ"ש לעיל סעיף ב' לתרץ דברי סה"ת משום שלא הרגישה בשעת הוסת דם המקור: