ד

ונשמע מזה דעכ"פ שלא בשעת וסתה ודאי תולה היא לסה"ת ג"כ אע"פ שאינה מרגשת שדם זה בא מהמכה רק שיודעת שמכתה מוציאה דם לפעמים ודלא כמ"ש בתשובת ושב הכהן סי' ל"ג בפי' דברי הגהמי"י הלקוחים מסה"ת דבעינן שתדע שדם זה בא מהמכה ודייק לה ממ"ש בהגמי"י משמע דוקא שיוצא הדם מן המכה בה"א הידיעה כו'. ובאמת זה אינו כי בסה"ת משמע דוקא שיודעת שיוצא דם מן המכה ולא כ' הדם בה"א הידיעה וגם נדחק בדחוקים להוציא הלשון דאל"כ לעולם לא תהא טמאה שאינו כפי' הלשון שבתוספות פכה"י. ויחיד הוא בפי' זה וכל האחרונים ממש לא עלתה על דעתם לפרש כן בסה"ת והגמי"י הש"ך והפ"י והכו"פ והס"ט ורבינו נ"ע ע"כ אין לחוש כלל לפירוש זה (מ"ש בושה"כ דגם שלא בשעת וסתה ס"ל להגמי"י דבעינן שתדע שמרגשת שדם זה הוא מהמכה דבריו דחויים) הגם שהח"ץ בתשובתו שבתשו' מע"צ סי' ס"ז כ' ג"כ וז"ל יש כאן מקום תימא על הסוברים דביש לה מכה באו"מ ומכתה מוציאה דם אף שאינה יודעת אם דם זה בא מן המכה תולה בה בלא עת נדתה כו'. ובאמת שבגמ' אין הכרח לדבר זה דלא אשכחן בגמ' רק אמר ואם יש לה מכה תולה במכתה אלא לרואה מחמת תשמיש דהתם טעמא רבא אית בי' דאין דרך דם המקור לבוא מחמת תשמיש אדרבה דם המכה שכיח טפי לבוא מחמת תשמיש או מחמת חיכוך האבר עצמו במכה או מחמת פגישת הזרע היורה כחץ ופוגע במכה והיא מתגלע ומוציא דם כו' עכ"ל. הנה עלה על דעתו ג"כ להחמיר כסברת ושב הכהן אלא שמ"מ אח"כ כ' ליישב דבריהם (הח"צ במע"צ עלה ע"ד מסברת עצמו להחמיר כמו ושה"כ. ומ"מ למעשה חזר בו). ובגוף מ"ש הח"צ שבגמ' אין הכרח לזה הלא תלמוד ערוך הוא די"א ע"ב גבי עד שתחי' המכה דבתולה אמר רב גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וראתה שלא מחמת תשמיש. הרי אע"ג דחזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש מחזקינן ליה בדם בתולים והא דבעינן שלא פסקה מחמת תשמיש הוא משום דא"כ כבר חייתה המכה והגם דהתם אין תולין רק יום ולילה שאחר הלילה דתשמיש ולא יותר זהו מפני דקים להו לחז"ל שאין הדם מבעילה אחת עלול להיות יותר מזמן זה (ואפשר סוגיא זו אתיא לשמואל דלא בעי נוחרת רק שלא פסקה לראות מחמת תשמיש. אבל לרב דבעיא ג"כ נוחרת י"ל דבאמת תולין אפי' יותר מיום ולילה כו'. אך בתוספות דס"ד ע"ב ד"ה כל זמן משמע דגם לרב אין תולין יותר מיום ולילה). אבל כיון שמצינו עכ"פ שתולין ראייה גמורה שלא מחמת תשמיש בדם המכה א"כ במכה גמורה המוציאה דם אין שום תימא על הפוסקים שאמרו דתולין בה ראייה ובדיקה אף שלא מחמת תשמיש (מהש"ס ראי' נגד הח"צ). גם בתשו' צ"צ סי' פ"ו לא היקל רק בצירוף שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה אין כן דעת כל הפוסקים. וראיה לדבריהם מצאתי בתוספתא דנדה פ"ג ספק דם החדר ספק דם המכה טהור עכ"ל. וא"כ במכה המוציאה דם כשמוצאת שלא בשעת וסתה אפי' באשה שאין לה וסת כלל בלא עת נדתה עכ"פ י"ל דזהו עכ"פ ספק דם החדר ספק דם המכה. גם בתוספתא משמע דענין נאמנת אשה הוא ענין בפ"ע ואינו שייך דוקא על רואה מחמת תשמיש ועמש"ל בשם שו"ת שער אפרים סי' ע"ו שפי' כן הסוגיא. וכ"ז לשטת סה"ת והגהמי"י (בצ"צ סי' פ"ו ס"ל באשה שאין לה וסת אין לטהר אפי' בידוע שמכתה מוציאה דם. ואין נ' כן מהתוספתא והפוסקים אף לפ"ד סה"ת והגמי"י):