ג

מיהו לשון סה"ת אינו כלשון הגמי"י אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם דלשון זה משמע שמ"מ אינה מרגשת שדם זה בא מהמכה. אבל לשון סה"ת הוא אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה אינה תולה בה. ולשון זה אפשר לפרשו לכאורה שאף שמרגשת שדם זה יוצא מן המכה עכ"ז טמאה והיינו משום שס"ל וסתות דאורייתא. אך באמת זה אינו דאם ר"ל אפי' שמרגשת שדם זה כו' הל"ל שהדם יצא מן המכה דהוה משמע על דם זה. משא"כ ל' דם בלא ה' הידיעה ולשון יוצא ולא יצא משמע רק שהמכה מוציאה דם ועוד דאל"כ לא הל"ל אינה תולה בה דאם מרגשת שדם זה יצא מהמכה אין שייך לשון תולה כמ"ש לעיל אות א' ועוד דא"כ לא ה"ל לסיים הטעם דאל"כ לא תהא טמאה לעולם שהוא טעם חלוש ונאמר בתוספות רק למ"ד וסתות דרבנן ובשאינה מרגשת שדם זה יוצא מן המכה והרשב"א חולק ע"ז וגם להתוספות בשמרגשת שדם זה יוצא מן המכה י"ל לא שייך כלל טעם זה שהרי תהיה טמאה כשלא תרגיש שדם זה יוצא מן המכה. הרי עדיפא הל"ל כיון דוסתות דאוריי' אפי' בדקה ומצאה טהורה נמי טמאה כשלא בדקה א"ע כשיעור וסת כמ"ש בגמ' דט"ז ע"א וכ"ש הכא דלפחות ה"ל כלא בדקה א"ע כלל. ועוד דבסימני סה"ת סס"י צ"ב כ' בהדיא כמ"ש בהגמי"י וז"ל ואפי' כשיודעת בברי שזו המכה מוציאה דם אינה תולה דם בשעת וסתה דא"כ לעולם לא תהיה טמאה עכ"ל. הרי כ' רק שיודעת שזו המכה מוציאה דם אבל לא שיודעת שדם זה בא מן המכה. משמע דאם מרגשת שדם זה בא מהמכה אפי' הוא בשעת וסתה טהורה גם לסה"ת דלא חיישינן שמא טפת דם נדה מעורבת בו דזהו למ"ד וסתות דאורייתא שאע"פ שלא הרגישה בדם נדות חיישינן דאורח בזמנו בא. משא"כ לסה"ת לא חיישינן להכי דכיון דלא מרגשת בדם נדות אין לחוש לזה אפי' בשעת וסתה. ומש"ה לא כ' רק אבל בשעת וסתה אפי' יודעת שהמכה מוציאה דם אין תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם עכ"ל. והיינו דוקא כששייך ענין תולה בה שאינה מרגשת עתה שדם זה בא מהמכה ואז שייך הטעם דא"כ לעולם לא תהא טמאה ומינה דבמרגשת שדם זה בא מהמכה טהורה היא אפי' בשעת וסתה וכמ"ש התוספות פכה"י וכמש"ל:

קיצור. שמסימני סה"ת משמע דמצריך שיהיה מוציאה דם ולא שמרגשת ממש שדם זה יוצא מהמכה. אבל במרגשת שדם זה יוצא מהמכה י"ל אף בשעת וסתה טהורה: