א

סימן קיז

ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא. כ' בסה"ת סי' צ"ב והביאו בהגהמי"י פי"א מהא"ב דאשה שיש לה מכה באותו מקום ואין ידוע אם מוציאה דם או לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומוציאה דם או אם מרגישה כשהדם נופל מן הרחם טמאה ואין תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו יוצא דם משמע דוקא שיוצא הדם מן המכה תולה אבל אם ספק לה אינה תולה אבל בשעת וסתה אפי' יודעת בודאי שהמכה מוציאה דם אין תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם. אמנם כתמים תולים בה בכל ענין עכ"ל וכ' הב"י דהרמב"ם חולק ע"ז שהרי כ' בפ"ח הי"ד וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם עכ"ל. הרי ס"ל לטהר אפי' בשעת וסתה שלא כמ"ש סה"ת והגמי"י אבל בשעת וסתה כו'. ולכן הסכים הב"י דעת הרמב"ם לדעת הרשב"א שכ' בסוף שע"ד מפני מה אמרו שתולה במכתה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת אפי' הגיע שעת וסתה וסתות דרבנן והביא ראיה מפרק כה"י דט"ז ע"א כו' והוא מבואר באריכות בתה"א דקפ"א ע"ב. ולפע"ד אין מוכרח לומר דהרמב"ם חולק על סה"ת. דהנה הטעם שכ' הסה"ת דאל"כ לא תהא טמאה לעולם הוא דברי התוספות פרק כל היד דף ט"ז ע"א ד"ה וסתות דרבנן. נראה דדוקא במרגשת שבא דם זה מן המכה כו' אבל בשאינה מרגשת שדם זה בא מן המכה ואע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם לפעמים מ"מ טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה אפילו למ"ד וסתות דרבנן דאי לאו הכי וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם מכה ה"ל וסתה עכ"ד התוס'. וזהו מ"ש סה"ת אבל בשעת וסתה כו' דאל"כ כו' ועכצ"ל דמיירי ג"כ בשאינה מרגשת שדם זה שהיא רואה עתה בשעת וסתה בא מן המכה רק שיודעת שמכתה מוציאה דם לפעמים דאילו במרגשת ממש שדם זה שרואה עתה בשעת וסתה בא מהמכה א"כ לא שייך טעם זה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם כמבואר בהדיא מדברי התוספות הנ"ל דבכה"ג לא שייך טעם זה דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש בשעת וסתה שדם זה בא מהמכה. וא"כ הרמב"ם דכ' וכן אשה שראתה דם מחמת מכה י"ל דמיירי במרגשת ממש שדם זה בא מן המכה כמ"ש התוספות בפי' הגמ' דט"ז ובכה"ג אפי' בשעת וסתה טהורה גם לסה"ת והגהמי"י כיון דלא שייך הטעם דאל"כ לא תהא טמאה לעולם כנ"ל. ושוב ראיתי שכ"כ הש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ו שי"ל דהרמב"ם לא פליג על הסה"ת מטעם הנ"ל. אכן דעת רש"י שם נראה דלא מפרש כהתוספות שם שהרי בד"ה אפילו בתוך ימי נדתה סיים דתלינן במכה שבאותו מקום. ולשון דתלינן משמע שהדבר ספק אם הדם בא מהמכה וכמ"ש הכו"פ סי' קפ"ז סעיף ה' סק"ה דלשון ואם יש לה מכה תולה במכתה היינו אפילו אינו ידוע כלל שהמכה מוציאה דם. ואף להפוסקים דבעינן שיהיה ידוע שהמכה מוציאה דם. מ"מ כיון שאין ידוע שדם זה דעתה בא מן המכה שייך לומר דתלינן במכתה. אבל לפי' התוספות דמיירי שמרגשת שדם זה בא מן המכה. לא שייך כלל לשון דתלינן במכה שכ' רש"י. ואין לומר דכוונת רש"י דלא חיישינן שגם טפת דם נדה מעורבת בו אלא דתלינן כל הדם בהמכה. דלשון דתלינן במכה משמע שיש ספק גם על כל הדם שמא הוא דם נדה. אלא דתלינן במכה ורק בדברי רבי פי' דחיישינן שמא טפת נדה מעורבת בו משום דגם רבי לא פליג בהא על רשב"ג שיש לתלות בדם המכה. רק דמ"מ חייש שמא טפת נדה ג"כ מעורבת בו אבל בדברי רשב"ג הפי' דתלינן במכה אף שאינה מרגשת שבא דם זה מהמכה. וזהו ענין דתלינן דהיינו מספק וכמו לשון טהרותיו תלויות דאל"כ הכי הל"ל דתלינן שכל דם זה כולו בא מהמכה. והר"ן שם כ' וז"ל הרואה דם מחמת מכה אפי' בתוך ימי נדתה טהורה דאע"ג דאמרינן תבדק הכא כיון דלא אפשר למבדק טהורה שאין דנין אפשר משאי אפשר דכיון דוסתות דרבנן לא החמירו אלא היכא דאפשר עכ"ל. נראה דזהו אף כפי' התוספות שמרגשת שבא דם זה מן המכה מ"מ הכא דהוה זמן וסתה הרי אף אם לא ראתה כלל אמרינן תבדק למ"ד וסתות דרבנן. א"כ אף שמרגשת שדם זה בא מהמכה לא עדיף מאם לא ראתה כלל דאמרינן תבדק ואהא מהני הכא כיון דלא אפשר כו' ומ"מ אין הכרח מדברי הר"ן נגד פרש"י והרשב"א דהא גם לפרש"י והרשב"א שאינה מרגשת שדם זה ממש בא מהמכה. מ"מ שייך הקושיא רק עד"ז דהא אמרינן תבדק וכ"ש הכא שראתה דם אף שיש לתלותו בדם המכה ליכא תבדק עכ"פ דהקושיא דא"כ לעולם לא תהא טמאה י"ל דלא ס"ל כמו דהרשב"א לא ס"ל קושיא זו כיון דוסתות דרבנן:

קיצור. (סה"ת והגמי"י ס"ל דאע"ג שיודעת שמכתה מוציאה דם מ"מ כשרואה בשעת וסתה טמאה אא"כ מרגשת שדם זה בא מהמכה והרשב"א פליג ע"ז והב"י הוכיח שהרמב"ם ס"ל כהרשב"א ואינו מוכרח די"ל דהרמב"ם מפרש פי' הרואה דם מחמת מכה כפי' התוספות שם. אך מלשון רש"י שם נראה דאינו מפרש כפי' התוספות ודברי הר"ן שם אין להם הכרע איך מפרש):