ד

ומצאתי ראי' לזה שהרי אאזמ"ו נ"ע בד"ה מ"ש הח"ץ עלה על דעתו הקדש דאף דם חיותה שיוצא במהלך שבילי נדה למקור כו' ולבית החיצון אינו טמא אלא דוקא מותרות דמים כו' ע"ש. מיהו זה לא כתב רק לסברא אבל אין לסמוך ע"ז מדאמרינן פ"ק דנדה ד"י ע"ב דשופעת כל ז' אינו אלא כראיי' א' עכ"פ הדם טמא ושם ודאי הוא דם חיותה כדפרש"י וא"א להיות שופעת כמעיין כל שבעה וחיה עכ"ל. מ"מ נראה דדוקא בדמי האשה אין לחלק בין דם חיותה למותרות דמים אבל דם המכה שם אחר יש לו ואינו בכלל דמיה. ולכן אפי' יוצא במהלך שבילי נדה טהור כל שאינו מתעכב שם. וע' מדין עקירת מקצת הרחם בבאר יעקב דע"ז עמוד שני ומה שחלק ע"ז בנ"ב רס"י נ"ח:

אך לפי שבעיבורה אינה רואה כלל מוכרח שהראיות הן מן המקור דאילו היו מן מכה שבשיפולי מעיה לא היה שייך שישתנה מחמת העיבור כי השינוי מחמת העיבור הוא שאז נסתם הרחם כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהא"ב דין ג' שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד וכיון שאז נסתם עי"ז נפסקו הראיות שממנו כמו שנפסק דם הוסת כשמתעברת אבל אם דם זה היו מהמכה אז אף בימי עבור הי' מוצא לו מקום לירד דרך הרחם כו'. גם מ"ש לעיל סעיף א' לצדד משום מ"ש הזכרון יוסף להקל בפארפאל באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. הלא בנד"ז היא מניקה ואין לה שום וסת. ועוד ההיתר מצד עקירת המקור יש לפקפק בו הרבה ולא מצאנו להקל בזה רק משום שהרופאים אומרים שזהו רק עקירת צואר הרחם. וי"ל שאז יוצאי' בו איזו דמים מהגוף שלא ע"י הרחם וג"ז בשיש לזה עוד צדדים. והנה הרמב"ם פ"ה מהא"ב דין ג' כ' וצואר הרחם כולו והוא המקום הארוך שמתקבץ ראשו בשעת העיבור כדי שלא יפול הולד כו' א"כ לכאורה י"ל דגם כאן מה שנופל לבית החיצון כשאינה מעוברת י"ל שהוא מצואר הרחם לכן בשעת העיבור מתקבץ למקומו ואינו נופל בבית החיצון. אבל מ"מ לומר שהדם שהיא רואה ממנו בשעה שנופל אינו מהרחם אינו מראה כן. כיון שנפל רק מקצת צואר הרחם לא כולו גם היא רואה בהרגשה ע"כ אין בידי להקל כלל: