א

סימן קטו

בדין עקירת מקצת הרחם. וגם חוששת בשפולי מעיה ובחוט השדרה שאינה יכולה לסבול ממש עד שיוצאים טיפי דמים בהרגשה אז נפסק הכאב הנ"ל והבדיקות כולן נקיים וז"ל השאלה באריכות אשה שזה כמה שנים שמחמת לידה נשתרבב מקצת מהרחם ותלוי בפנים מעט רחוק מהחוץ שא"א לאשה אחרת לראותו רק שמכרת במשמוש ידה שהוא מן הצד ודבר קטן מאד ומאז היא רואה תמיד דמים בהרגשה בימי מניקתה לפעמים כמו וסת ממש ולפעמים יוצאים רק ט"ד להדיא ולפעמים עם ליחה לבינה והבדיקות עדים מה שלא בשעת הרגשה כולם נקיים וימי טומאתה נמשכים שלא יכלה לספור ולטבול עד אחר כמה שבועות ולפעמים שלמחרת טבילה חוזרת לקלקולה בטיפין שבהרגשה הנ"ל עד שנטהרה ונתעברה תוך ימי יניקה אז פסקו ראיותיה לגמרי ואינה רואה כלום עד לידתה אז חוזרת לקלקולתה בראיות הנ"ל בהרגשה ונמשכין ימי טומאתה כנ"ל וכל ימיה הם ימי עבור תוך ימי יניקה וכל ימי העיבורים אינה רואה כלום כנ"ל וכך ילדה שלשה או ארבעה בנים וכעת היא בימי יניקה חזרה לראיותיה הנ"ל לפעמים למחרת טבילתה אף שנזדמן שלא היה בעלה עמה ולפעמים בימים מועטים אחר טבילתה היא רואה בהרגשה ולפעמים עם ליחה לבנה כנ"ל ולפעמים בלא ליחה ובימי יניקתה שכעת נתחדש שבתחלה היתה יכולה לספור ולטבול אך אחר טבילתה חזרה לראות כנ"ל אך כעת תמיד אינה יכולה לספור מחמת ראיות שבהרגשה עד אחר כמה שבועות והיא חוששת בשיפולי מעיה ובחוט השדרה שאינה יכולה לסבול ממש עד שיוצאים הטיפין הנ"ל בהרגשה אז נפסק הכאב הנ"ל והבדיקות כולם נקיים גם ביניקה זו והיא אומרת שאין לה שום מכה וחבורה ומכחשת את מילדת אחת שאמרה כבר שראתה אצלה חבורה באו"מ:

הנה יש לצדד ב' צדדים. הא' מצד נפילת האם שהתירו האחרונים ע"פ דעת הר"ש מקוצי שבהרא"ש פ' המפלת ובטוש"ע סי' קפ"ח וז"ל תשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י"ב. כי כבר הי' לי בענין זה שאשה רואה דם מחמת החסרון (פאר פאל) הרגיל הרבה בנשים. ויכוח ופלפול ארוך מאד עם כמה רבנים נוחי נפש ואשר עודם חיים והסכמנו לדעת אחת ע"פ תשו' צ"צ סי' פ"ז וחב"י סי' ס"ז ושו"ת אמ"ו הגאון בעל שב יעקב סי' ל"ז ושבות יעקב סי' ע"ה ושו"ת פני יהושע חי"ד סי' ו' עם שאר שו"ת להתיר האשה לבעלה ולתלות הדם בחסרון פאר פאל ע"פ דעת הט"ז וסיעתו. אמנם דוקא באשה שיש לה וסת קבוע. או תוכל להבחין ע"י אחד מוסתות הגוף כי קרוב עת וסתה להתיר בין וסת לוסת עד סמוך לזמן וסתה עכ"ל. הטעם השני מצד הכאב שהיא מרגשת בשיפולי מעיה ובחוט השדרה שאינה יכולה לסבול ממש עד שיוצאין הטיפין הנ"ל בהרגשה אז נפסק הכאב הנ"ל שמזה מוכרח שיש לה מכה בשיפולי מעיה. וכאשר נפתחת ויוצאין ממנה טיפין נפסק הכאב וא"כ הוה הוכחה דטיפין הנ"ל הם דם הבא מן המכה. והנה הגם כי הא דכאב הוה כמכה זהו רק דעת הט"ז סס"י קצ"א. אבל הח"צ סי' ע"ג נחלק עליו וס"ל דכאב אינו כמו מכה. וממקום שהט"ז מביא ראי' לדבריו היינו מפסקי מהרא"י סי' מ"ז. משם מביא הח"צ ראיה לסתור דברי הט"ז דמהרא"י לא סמך כלל על הכאב לבד. וע' בש"ע סי' קפ"ז ס"ז ששם הועתקו דברי מהרא"י. אך מ"ש הח"צ וז"ל ואף דיש לחלק בין כאב קצת לכאב גדול חלילה לסמוך ע"ז עכ"ל ע"ז השיג הגאון אאזמו"ר ז"ל בסוף הקו"א סק"כ בד"ה מ"ש הח"צ יעו"ש. והנה מצאתי ג"כ בתשו' פני יהושע חי"ד סי' א' משמע ג"כ פסק למעשה דכאב כנדון שלפנינו הוי כמכה. וז"ל אשה שיש לה וסת כראוי קבוע מזמן לזמן בלא כאב כלל. ואח"כ בימי ליבונה כמו ג' או ד' ימים בא לה כאב גדול בגופה עד שצועקת מרה ונעשתה לה כמין בועה תחת הלב והכאב הוא לה עד ששותת ממנה כמו ליחה ירוקה כדרך הליחה היוצא מן מורסא שקורין גישוויר ואח"כ בא ג"כ קצת כמו דם אדום כו' עכ"ל. והסכים למעשה להתירה בין וסת לוסת כיון דאיכא אומדנות מוכיחות טובא דהוא מחמת מכה דהרי נעשה לה כמין בועא גם רוב פעמים אינה רואה כ"א מחמת דחק צרכיה נראה שהוא בחלחולת ממנו בא דם אחר צרכיה עכת"ד. ובע"כ כוונתו מן החלחולת בא לאותו מקום או לצואר הרחם שהרי משם היא רואה את הדם לא ממקום הרעי ומ"ש מחמת דחק צרכיה היינו שאז רואה אחר ההשתנה כו' שזהו הנק' עושה צרכיה רפ"ט דנדה. הרי עכ"פ ס"ל דכאב כנ"ל הוי כמכה ונראה דאין מכאן ראיה לדעת הט"ז דשאני הכא כיון שמיד ששותת ממנה הליחה ירוקה נפסק הכאב מוכח ודאי דהליחה באה מהמכה. ועוד משום שהיא ליחה כו'. אך לפ"ז גם בנ"ד עכ"פ ג"כ יש הוכחה זו:

קיצור. (ב' צדדים. א' מצד הפארפאל כמ"ש הז"י. ב' מצד הכאב ואף שהח"צ סי' ע"ג חלק על הט"ז דכאב אינו כמכה שאני הכא דהכאב עצום ועוד שע"י שיוצאין הטיפין נפסק הכאב מוכח קצת דהוא מהמכה וכה"ג פסק בתשובת פנ"י חי"ד סי' ו'):