ז

אך עדיין יש לחלק ולומר דדם חיותה שיצא בעצמו דרך שבילי הילוך דם נדה הוא טמא. כי לא חילקה התורה בין שופעת לאינה שופעת. אבל הכא שאין דם חיותה יוצא כ"א מחמת המכה שיש לה ואין אנו יודעים הענין איך ומה גורם המכה להדם שיצא אבל זה ודאי שהדם יוצא מחמת המכה שיש לה שם אלא שיש לומר שהמכה גורם לדם חיותה שיצא ומ"מ כיון שאינו יוצא רק מחמת המכה י"ל שה"ז בכלל הרואה דם מחמת מכה. ועוד דיש להסתפק שמא הוא דם המכה ממש וכל שי"ל שהוא דם המכה הוא טהור ולא חיישינן שמא ג"כ דם נדה מעורב בו אף שהסברא נותנת שדם נדה מעורב בו. וכמו הרואה מחמת מכה בשעת וסתה דטהורה לפ"ד הרשב"א אף שאינה מרגשת שדם זה בא מהמכה. וגם לפ"ד הש"ך והח"צ דבעינן שתהא מכתה מוציאה דם. אבל לא בעינן שמרגשת עתה שהדם היוצא הוא מהמכה וכיון שיש לה וסת והוא בשעת וסתה ודאי הסברא נותנת שיש בהדם ג"כ דם וסת ממש ואעפ"כ היא טהורה משום דאשה בחזקת טהורה עומדת ואף שי"ל כאן אין הספק שקול ונוטה לחומרא יותר אפ"ה התירה התורה כה"ג. ואף שהתוס' וסה"ת לא ס"ל כהרשב"א אלא דבעינן שתהא מרגשת שדם זה יוצא מהמכה. הרי טעמם רק דאל"כ וכי לעולם לא תהא נדה והלא קודם המכה ה"ל וסתה. משמע היכא דלא שייך הטעם וכי לעולם לא תהא טמאה. לא היו טמאין והיו תולין בדם המכה המוציאה דם אף שאינה מרגשת עתה שהדם היוצא הוא ממנה ואף בשעת וסתה עם שקרוב יותר שיש בזה דם וסת ג"כ עכ"פ. ותדע דאף אם מרגשת שיוצא דם מהמכה הרי אם יצא דם רב יש ויש לחוש שגם מהמקור יצא דם. ואפ"ה טהורה. אלמא עיקר הטעם אשר היכא שיש לה מכה הקילה התורה וכן מצאתי בשו"ת דבר שמואל סי' ע"א שנשאל על אשה שיש לה חולי של טחורים ברחמה וראתה דם בבדיקתה מה דינה וצידד להקל וז"ל ואע"פ שכפי דברי הרופאים בטחורי אותו המקום אחת מן הסבות העצמית להם הוא העצר דם הנדות והיה בזה קצת פקפוק לחומרא לחלק בין דם המכה בסתם לדם היוצא מהם דשמא דיינינן יתה כדם הנדות גופי' כאילו מפקד פקיד בהו לזוב מעת לעת ומפקידה לפקידה כמו זר יחשב בעיני קיום החילוק הזה שכמה מכות ומורסות הבאות שם כפי הטבע תהי' סבתם ג"כ עצור הזלת דם הנדות המתעכב בבשר להפסדו או תוספת רבויו ולא מצינו שחילקו בזה רבותינו ז"ל שא"כ כל דם מכה היה אסור מספק כיון שא"א בכגון זה לצמצם הבחינה בידי אדם אלא שצריכים אנו לומר שאינו טמא מן התורה אלא דם היוצא מפנימיות החדר והמקור עצמו בהרגשה כדרך הטבע שכך גזרה תורתנו הקדושה כו' עכ"ל. מבואר קצת מלשונו שאפי' אם המכה בגרמתה הוציאה דם נדה ג"כ אינו טמא מה"ת כיון שעיקר היציאה הוא דם המכה. אלא י"ל התם שאני דדם נדה שנעצר ונעשה מחמתו מכה הרי הוא עצמו נשתנה למכה וכדם המכה יחשב עד"ז י"ל ג"כ גבי הרואה דם מחמת מכה דטהורה אפי' בשעת וסתה משום שי"ל שהגרת הדם המכה גורם להמשיך אליו הדם שבהורידים שהיו מתפתחים בשעת הוסת להוציא מותרי הדם שזהו דם נדות עכשיו הם נגרים בהמכה שיש בה דם נצרר ונבלעים בהמכה והרי הם כמו דם המכה. ולכן כיון שי"ל שאין יוצא דם הוסת מהורידים ממש כ"א מהמכה ה"ז נחשב דם המכה. וכמו דם נדה שיוצא דרך דופן דהאשה טהורה משום דבעינן שיצא מדוה דרך ערותה. ר"פ יוצא דופן דמ"א ע"ב. וה"נ אף שיוצא דרך ערותה כיון שיוצא דרך המכה ה"ז נחשב דם המכה. אלא למ"ד וסתות דאורייתא אמרינן שודאי יצא דם וסת שלא ע"י המכה כלל וז"ש החסיד הדבר שמואל שצריכים אנו לומר שאינו טמא אלא דם היוצא מפנימי' החדר כו'. ר"ל שאינו יוצא ע"י אמצעות המכה כ"א בפני עצמו אזי ודאי אע"פ שיוצא בשעה שדם המכה יוצא הוא טמא אבל כשיוצא ע"י אמצעות המכה כמו שמחמת שנעצר דם נדה נעשה מורסא ויוצא ממנו דם המכה וגם הדם נדה שהי' נעצר נתערב בהמורסא ויוצא עמה זה אינו דם נדה שאסרתו התורה כ"א דם מכה. ועפ"ז יש לנו לומר גם בנידון שלפנינו שמחמת המכה שיש לה באברים הפנימי' כמו בהריאה או בחזה או בכבד יוצא דם דרך המקור אף את"ל שזהו דם חיותה עכ"ז כיון שיוצא דרך המכה ומתערב בדם המכה ה"ז נקרא דם המכה לכן אפי' יוצא דרך המקור הוא טהור שהרי אמרנו שאפילו דם החדר כשיוצא תחלה בהמכה ומתערב בדם המכה ואח"כ יוצא מהמכה הוא טהור שנקרא דם המכה כ"ש דם חיותה שאינו דם החדר עדיין כלל לכן כשמתערב בהמכה ואח"כ ממנה יוצא ונוזל דרך המקור י"ל שאין זה דם נדה כ"א דם המכה כנ"ל:

קיצור. שי"ל שדם חיותה שיצא בעצמו דרך שבילי הילוך דם נדה הוא טמא כשאר דם הנדה שהוא מותרי הדם אבל אם לא יצא רק מחמת המכה שיש לה בסביבות הלב א"כ י"ל שנתערב תחלה בהמכה וממנו יצא אח"כ למקור. א"כ נקרא דם המכה. וראי' מאשה יש לה מכה המוציאה דם דטהורה להרשב"א אף בשעת וסתה ואיך לא נחוש שמא יצא דם וסת ג"כ אעכצ"ל משום שי"ל שדם וסת נמשך להמכה ואזי נקרא דם המכה וכ"מ בתשו' דבר שמואל סי' ע"א שהדם היוצא מהמכה אף שיש ספק שמא לתוך המכה ניגר ונמשך גם דם נדות אין טמאה. והדב"ש י"ל לא פליג על הג' רע"ק איגר דאוסר בדם טחורים דאיהו הדב"ש אמר בטחורים שיש לה בבית רחמה והרע"ק איגר מיירי בטחורים שבסוף החלחולת: