א

סימן קיב

שאלה באשה שהיה לה חולשה ערך שלשה שנים שהיה שותת דם מצווארה בכל יום ויום תיכף עמידתה ממטתה. ועשתה רפואות וסגולות ונתרפאה מזה החולשה. ובערך זמן מה שנתרפאה מזה נתהוה לה התהוות אחרת היינו שיוצא דם ממנה בהרגשה מן המקור שלא בשעת וסתה. לבד וסתה הקבוע לה תמיד גם עתה. וסדר ראיית קלקולה הוא ע"י שמתחלה מרגשת כאב גדול תחת לבה. ותיומ"י אח"כ היא מטפטפת הדם מהרחם טיף אחר טיף:

משנה דכ"א א'. המפלת כמין קליפה כו' תטיף למים כו' ובגמ' דכ"ב ע"ב כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היא כו' א"ר אליעזר בר"צ כו' וחכמים שאלו לרופאים כו'. והנה הראב"ד והרשב"א בתה"א בית הנשים שער א' ס"ל דדם יבש שאינו בצורת ברי' אלא כמין חתיכה טמא אפי' לא נימוח כלל במים והרז"ה והרא"ה והרא"ש אף שמודים להן בסברא זו דאילו היה ידוע לנו שהוא דם יבש ודאי אפי' לא נימוחו טמאה עכ"ז פליגי עליהם וס"ל דכשלא נימוח אמרינן דברי' הוא ולא דם יבש. והנה הא דסמכו חכמים על הרופאים צריך ביאור דלכאורה מאחר שהצריכו להטיל למים אם נימוחו טמאה ואם לא טהורה. א"כ כיון שלא טיהרו אא"כ לא נימוחו א"כ מוכח שאינו דם ומה צורך להרופאים בזה. אך הענין פשוט כיון דהעלינו דדם יבש אף שלא נימוחו טמאה א"כ א"א לטהר בלא נימוח רק משום דאמרינן דלאו דם הוא אלא ברי' נינהו ומנלן לבדות מלבנו זה הלא י"ל שהוא דם יבש שלא נימוח וכמו המפלת חתיכה דטמאה לריה"ו לחד אוקימתא משום דקסבר היא גופה דם והיינו אפילו לא נימוח ומשום דאינו בצורת בריה אמר דאפי' לא נימוח טמאה. א"כ אפי' במפלת כמין קליפה ושערה היה ראוי לטמאות. לכן הכרח לסמוך בזה על הרופאים דאמרו שהם ברי' בפ"ע ואינו דם וז"ש בגמ' כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היא ולא דם ומי איכא כה"ג אין והתניא אר"א בר"צ. ורש"י פי' ומי איכא כה"ג מפלת כמין שערות וקליפות וקשה מדוע לא יהי' כה"ג וכי רחוק זה יותר ממפלת כמין דגים וחגבים. אלא צ"ל ומי איכא כה"ג שיהיה זה ברי' ולא דם וע"ז מביא ראיה מהא דר"א בר"צ שכן אמרו הרופאים וכן משמע הפי' בהרא"ש פ"ג ס"ג כי לא נימוחו ברי' בפ"ע היא כו' כי הא דתניא אר"א בר"צ וכן מבואר בפירוש בחידושי הרשב"א וז"ל והיינו דאקשינן ומי איכא ברי' כה"ג כלומר ברי' ממש שאינו דם אמ"ל אין וכדתניא עכ"ל וכ"כ בתשו' בית אפרים חי"ד סי' מ"ט ד"ה ושגם בפירש"י י"ל כן. הרי א"כ סמכו על הרופאים בזה לומר דכמין קליפות וכמין שערות י"ל דבריה בפ"ע הוא ולא דם ולכן אם לא נימוחו טהורה וכ"כ בשו"ת פנים מאירות ח"א סס"י י"ב סד"ה וראיתי בתשו' וז"ל דסמיכה גדולה סמכו עליהם לטהר דם יבש דהא דם יבש אפי' אם נימוח טמא ואינו טהור אלא מטעם שהוא ברי' ולא דם וזה לא ידעו החכמים עד שגילו להם הרופאים. וזה פשוט עכ"ל. ואף להרז"ה צ"ל כן דהא מודה הוא שאילו היה ידוע לנו שהוא דם יבש אפי' לא נימוח טמאה. א"כ הא דמטהרים כשלא נימוח משום דאמרינן ברי' הוא ומנין לנו זה אלא שסמכו על הרופאים דיש שהוא ברי' בפ"ע ולא דם. אלא דלהרז"ה גם גבי חתיכה כמין עפר סמכינן ע"ז. והנה גבי המפלת כמין דגים וחגבים לא תנן תטיל למים אם נימוחו טמאה פי' הרמב"ן משום דהתם ודאי ברי' נינהו עכ"ל ואפשר ר"ל וא"כ בודאי לא יהי' נימוח או אפ"ל דבכה"ג אפילו נימוחו טהורה מאחר דבודאי ברי' הוא וכ"מ ממ"ש בחידושי הרשב"א גבי כמין קליפה ואם נימוחו חוששין להם ואע"פ שרובן בריות נינהו עכ"ל משמע אע"ג שנימוחו הוא רק חששא דבכה"ג חיישינן למיעוטא דלאו ברי' הוא. א"כ גבי כמין דגים וחגבים דודאי ברי' הוא לכן אפי' נימוחו טהורה ובשו"ת בית אפרים חי"ד סי' מ"ט ד"ה והגדלתי עמד ג"כ על לשון הרשב"א הנ"ל וכ' שאפשר לשון חוששין אינו בדוקא:

קיצור. הא דהוצרכו החכמים לרופאים היינו לידע דכמין קליפות ושערות ברי' נינהו דאל"כ אפי' לא נימוחו היה טמא וחקירה בענין כמין דגים וחגבים דודאי כמין בריה הוא איך הדין בנימוחו: