ח

והנה אף גם בענין המיעוך הנהוג מקדם יש ב' מנהגים. הא' והוא המבואר בשמ"ח סי' ל"ט סעיף ל"ו ל"ח יעו"ש. וביאר דבריו היטב בספר לבושי שרד שם בהג"ה וז"ל כללא דמיעוך ומשמוש כך הוא. אם הסירכא דבוקה שני צדדים להריאה אזי צריך למשמש בשני הדבוקים שיגלגל הסירכא בין האצבעות אפי' הרבה רק שהגלגול יהי' בנחת ואזי אם הוא ריר בעלמא תסתלק הסירכא מעל הריאה ואם לא נסתלקה מהריאה אלא נתפרקה לשנים ונשאר עדיין מעט מהסרכא דבוק אל הריאה ימשמש עוד בהנשאר עד שתסתלק מהריאה ואפי' אם חוט דק נשאר עדיין מכל הסירכא ומחובר בהריאה צריך למשמש בחוט המדולדל ההוא עד שיפול ויסתלק מהריאה ע"י גלגול האצבעות וחלילה לו שיקלף רק שתסתלק הסרכא מעצמה מעל הריאה ע"י הגלגול באצבעות (והיינו ממש כמ"ש אאזמו"ר נ"ע בת' הנ"ל וז"ל כי מעולם לא עלה ע"ד להתיר ח"ו לקלוף הסרכא בידים רק שע"י הגלגול בין האצבעות אפי' בנחת עי"ז היא מתקלפת מאליה מהריאה ומתנתקת מעט מטה מטה עד כלותה כו' דהיינו ממש כמ"ש הלבושי שרד שתסתלק הסרכא מעצמה כו' ע"י הגלגול כו') ואם לא נסתלקה מע"ג הריאה ע"י גלגול האצבעות יטריפנה כי היא סרכא גמורה וכשנסתלקה ע"י הגלגול יבדוק בפושרין. ככה יעשה בשני צדי הסרכא. ואם הסרכא דבוקה מהריאה אל שאר מקומות שאין נקב פוסל שם א"צ למעך רק בצדה הדבוק לריאה ויעשה ככל האמור ואם אחר שנסתלק כל עובי הסרכא מעל הריאה ע"י המשמוש נשאר עוד דלדולים כעין קרומים או חוטין להלאה משטח עובי הסרכא א"צ למשמש בהם ולא לקולפם וא"צ להשגיח רק שמקום שטח עובי הסרכא ישאר נקי בלי שום דלדול (וכ"כ אאזמו"ר נ"ע בשם מורו הוא רבינו הגדול הרב המגיד נ"ע ממעזיריטש ולזה הסכים הוא נ"ע ג"כ. וזהו כל כוונתו בתשובתו הנ"ל וכ' שגם דעת השמ"ח י"ל כן ע"ש במ"ש ואף גם בשמ"ח אין הדבר מוכרח כ"כ כי י"ל ג"כ דכוונתו אינה אלא על מקום יציאת הסרכא ובליטתה מהריאה כו' ע"ש. והנך רואה שכן פי' ג"כ הל"ש בדעת השמ"ח) ואם אירע שקלף אותן קרומים ואח"כ בצבץ שם להלאה משטח עובי הסרכא אין לאסור (וזה הי' השאלה דברדיצוב שהתיר אאזמו"ר נ"ע ומחו' הגאון ז"ל מברדיצוב ע"ש) וזה הוא יסוד המיעוך עפ"י דרכו של הת"ש. המנהג הב' הוא נז' בפמ"ג במשבצות סי' ל"ט ס"ק י"ג דכשניתקת גוף הסרכא באמצעיתה ע"י גלגול אצבעות בנחת נמי מהני. וביאר זה הלבושי שרד בתשובתו הנ"ל אות ט"ז וז"ל מנהג שני במחוזין אחרים שממעכין בגלגול אצבעות כדרך רמ"א ז"ל וכאשר ניתק ע"י המיעוך (באמצע) קולפין השאר בנחת מעל הריאה ובודקין בפושרין. והמדקדקין שבהם ממעכין בגלגול עד סמוך לריאה ומה שנשאר עוד מגוף הסרכא דלדולים קצרים שאין בהם כדי אחיזה וגלגול באצבעות הם קולפין בנחת ובודקין. עכ"ד. וההפרש בין המדקדקים האלו ובין המנהג שבת"ש הוא דאילו להת"ש אפילו הדלדול הקצר צריך שיעבור ע"י גלגול אצבעות כיון שהוא מגוף הסרכא עדיין וכמש"ש הל"ש ואפילו אם חוט דק כו' וה"ה דלדול קצר כו' ואם א"א להעבירו הרי היא טריפה מספק. משא"כ להמדקדקים לפי מנהג השני כשר כה"ג ואין צ"ל לאותן שאינן מדקדקים שיש חילוק רב בין מנהג זה למנהג של הת"ש. והנה כאאזמו"ר נ"ע בתשו' הנ"ל נראה דדעתו דשפיר דמי לסמוך על המנהג זה השני והביא לו סמיכות מתשו' שבו"י ומתשו' חינוך בית יהודה וכ"כ הלבושי שרד שם. רק שבאיכות המיעוך כ' השבו"י שם שבתחלה יפשט הסרכא עד שיהיה כעור דק ואח"כ ימשמש בו דאי לא"ה אינו מתפסקת הסרכא כלל ע"י המשמוש דאדרבה ע"י גלגול נעשה חזק כחבל. ולפעד"נ דזהו דייקא ע"פ מנהג השני דמהני אם נפסקה הסרכא באמצעיתה לבד. וכדי שתפסק ותנתק באמצעיתה מוכרח שבתחלה יפשט אותה כו' דאי לא"ה אינה מתפסקת באמצעיתה. אבל למנהג הת"ש שצריכי' שתסתלק ע"י המיעוך מעל הריאה ממש והיינו כמ"ש אאזמו"ר נ"ע שהיא מתקלפת מאליה מהריאה כו' אין אנו צריכים למותחה ולפושטה תחלה כעור אלא אם ימשמש ויגלגל אותה בין האצבעות כמו שהיא תוכל להתקלף מאליה מהריאה כו'. וחילוק זה מושג בחוש שיש חילוק בין ניתוק באמצע לקילוף וניתוק מהריאה אם היא שם הפשטת ליחה לבד: