ד

ועתה אשובה ואראה הטענה השנית של מעלתו והוא לתלות בבעל. והנה מתשובת הרשב"א שבב"י סס"י ק"ץ אין ראי' להקל. דהא התם כ' הרשב"א דהטעם כיון דאיכא ודאי מכה בבעל שהוא מוציא דם כו'. וכ"כ אאזמו"ר שם סעיף כ' ובאמת שמכאן יש ראי' לשטת הש"ך בסי' קפ"ז דהרשב"א נמי ס"ל דבעינן שתדע בודאי שמכתה מוציאה דם כו' דאין לחלק בין אם המכה היא בה ממש לכשהיא באיש דאין טעם לחלק ביניהם דהא תולין במכה שבמקור אעפ"י שאינה נוגעת בה לא ע"י תשמיש ולא ע"י בדיקת עד. ועוד דהתנן ותולה בבנה ובעלה ואע"ג דהתם בכתמים הקילו לתלות במכה שיכולה להגלע כו' מ"מ הא במכה כזו שבבעלה תולה ג"כ אלמא דאין חילוק בינה לבעלה. ולפ"ז י"ל דלהרמ"א יש להקל לתלות במכה שבבעלה ג"כ אעפ"י שא"י אם מוציאה דם. ומ"מ נלע"ד דנ"ד ל"ד למכה שבמכה ודאי יש דם נצרר וסתם מכה מוציאה דם לפעמים כמ"ש אאזמו"ר. משא"כ בנ"ד אין ידוע לנו כלל אם יש לו מכה. ומצד הכתמים שבחלוקו אין ראי' כ"כ דקיי"ל בנדה ד"ס דאין תולים כתם בכתם משום דלאו מגופא קחזיא ע"ש ובש"ע סי' ק"צ סמ"ג ובת' רמ"א סס"י צ"ז ואע"ג דבנ"ד אין לו במה לתלות כתמו כלל. מ"מ הא כל כתם עכצ"ל דאין לה במה לתלות דאל"כ היתה טהורה. וכיון דאין לה במה לתלות מסתברא דבודאי מגופה אתי' הדם כדאמרינן בריש נדה (ד"ג א') בצפור לא נתעסקה בשוק של טבחים לא עברה האי דם מהיכא אתי' כו'. ואפ"ה אין תולין כתם בכתם. ואם בכתמים הקלין אמרו כן ק"ו בנ"ד שהיא רמ"ת ע"י בדיקת עד שהוא איסורא דאורייתא ואע"ג שאינה מרגשת מ"מ י"ל דקטעתה בהרגשת שמש או בהרגשת עד כמ"ש האחרונים. אלא דלכאו' י"ל דכיון שהכתמים נמצאים לעולם במקום אחד דהיינו במקום שבחלוקו הסמוך לאמתו א"כ הוא ראי' שמאמתו בא הדם דאילו בא ממקום אחר כמו מעלמא או מנקב הרעי לא הי' נמצא תמיד במקום אחד. וכה"ג מבואר בפסקי מהרא"י ובב"י ובש"ע סי' קפ"ז סעיף ז' אם כו' אינה מוצאה כתמים אלא במקום א' יש לתלות שממכה שבאותו צד בא כו'. אמנם באמת דין זה הוא במחלוקת שנויה שלדברי הט"ז סק"י נראה דמפרש במהרא"י דהוכחה זו לחוד לא מהני ובעינן ג"כ שבלא"ה ידוע לה שיש לה מכה ושיש לה וסת רק דהוכחה זו שמוצאת במקום א' מהני דהוי כידוע שמכתה מוציאה דם ופי' זה מוכרח בט"ז דאל"כ לא מקשה מידי ארמ"א דמנלן דמהרא"י לא ס"ל כרמ"א מדבעי הוכחה זו את"ל דבלא הוכחה זו א"י כלל שיש לה מכה וכן הבין הצ"צ סי' פ"ו דעת מהרא"י וכ"כ בס"ט סק"כ וכ"ד הנ"ב סי' מ"ו. וגם המ"י דמפרש לה באשה שאין לה וסת מ"מ משמע דעכ"פ בעי' שיהי' ידוע שיש לה מכה דאל"כ למה לא השיג בזה ג"כ על הצ"צ. ואין לומר דכמו שלהמ"י מותר בתרתי למעליותא היינו בידוע שיש לה מכה ומוצאת כתמים במקום שכואב אע"ג דאיכא חדא לגריעותא שאין לה וסת כמ"כ יהי' מותר לשטתו ביש לה וסת ומוצאת כתמים במקום א' אע"ג שא"י כלל אם יש לה מכה. די"ל דמה שידוע שיש לה מכה עדיף מיש לה וסת. וכ"ד הנ"ב סי' מ"ו. וכ"מ בחוות דעת סק"כ. אולם הגאון אאזמו"ר נ"ע הסכימה דעתו הק' דהוכחה זו לחוד מהני לדעת מהרא"י ביש לה וסת ובהכי א"ש דלק"מ קושיית הט"ז ארמ"א וכ"ד הגאון מו' יצחק הורוויץ שבת' נ"ב שם סי' מ"ד. ועתה בנ"ד לא מיבעי' לדברי האומרים דהוכחה זו לחוד לא מהני א"כ ודאי דבנ"ד נמי לא מהני. אלא אפי' לדברי אאזמו"ר ז"ל דבתראי הוא. ואין לנו להתחכם נגד דעתו הק'. מ"מ י"ל דבנ"ד לא מהני. והחילוק הוא פשוט דהתם את"ל דהוכחה זו דבר ברור הוא שהדם ודאי בא מאותו המקום א"כ תו אין להסתפק כלל בטהרת האשה שהרי אותו מקום הוא בצדדים וא"כ ברור דדם הצדדים הוא. משא"כ בכאן שאפי' את"ל שהוכחה זו דבר ברור הוא שהדם בא מאמתו עדיין יש להסתפק בטהרת האשה דדלמא הדם שמוצאה אינו מהבעל אלא ממנה. הלכך כולי האי לא מהני הוכחה זו: