א

והנה לכאורה יש ראיה לדברי מעלתו ממ"ש מהרי"ו בחידושי דינים שלו סי' נ"ב וז"ל אשה שראתה דם מחמת תשמיש בדילוגין אם מותרת לבעלה והשבתי לו דמותרת דאל"כ מה מועיל בדיקת שפופרת עכ"ל. הנה השוה רואה מ"ת בדילוגין שאינה מוחזקת לרמ"ת. לדין מוחזקת לרמ"ת ובדקה בשפופרת ולא מצאה כלום. והיינו ממש כדעת מעלתו שהשוה נ"ד דנדון של הגש"ד והא"ש אבל באמת א"א לומר כן לדעת הגש"ד והא"ש דא"כ יהי' לנגדינו תשו' הרשב"א שבב"י סס"י קפ"ו שכ' דהני ג"פ שראתה בהם מ"ת דאמרינן דתצא בלא כתובה דוקא כשראתה בג"פ רצופים כשור המועד וכחזקת קרקעות אבל כל שפעם כך ופעם כך אין זו חזקה כלל וסת הוא דלית לה עכ"ל. ומדאצטריך לאשמעינן דאם אינן רצופין אינה יוצאה בלי כתובה ומשום שלא הוחזקה עדיין. ממילא מובן דהדם עכ"פ טמא וצריכה ז"נ דאל"כ למה ליה למימר אין זו חזקה כו' הל"ל עדיפא מיניה דא"צ ז"נ כלל. וא"כ אין שייך בכאן טענת מום כלל. וכ"מ להדיא מלשון וסת הוא דלית לה. ופי' רבינו ז"ל סי' קפ"ז סק"ח דהיינו שפורסת נדה בלא עת. וא"כ משמע דס"ל דהוא דם נדה ולא תלינן שהוא מהצדדים וכ"מ ג"כ מהרמב"ם פכ"ה מהל' אישות וטוש"ע אה"ע סי' קי"ז דבלא רצופים אינה מוחזקת ואינו מום גמור כ"כ מכלל דהדם הוא נדות עכ"פ וצריכה ז"נ. ודוחק לומר דבאמת אלו הפוסקים פליגי אהגש"ד והא"ש וס"ל דבדיקת שפופרת שלא מצאה כלום נמי לא מהני לטהר הדם שהיא רמ"ת אח"כ. דמסתמא אי איתא דמוכרח לומר כן לפוסקים אלו לא הוי הגש"ד והא"ש פליגי עלייהו שהרי בהגש"ד שם הביא דעת הרשב"א ונשען עליו. וגם הא"ש הוא אחרון ואיך ימלא לבו לחלוק על הרשב"א בלי ראי' מוכרחת. ויותר יהיה קשה על הרב"י דס"ל כהא"ש לפמ"ש כאאזמו"ר נ"ע בקו"א רס"י קפ"ז וא"כ למה הוצרך לדברי הרשב"א בסס"י קפ"ו להוכיח דבאינן רצופים אינה יוצאה בלי כתובה ת"ל מתלמוד ערוך דאפי' הדם טהור דהיינו מדמהני בדיקת שפופרת כמ"ש מהרי"ו. אלא ודאי האמת יורה דרכו דאף לדעת הגש"ד והא"ש ברואה בדילוגין צריכה ז"נ עכ"פ. ולא אמרו דמהני עברה ושמשה ולא ראתה שלא להצריכה ז"נ בראתה מ"ת אח"כ. אלא בהוחזקה תחלה להיות רמ"ת דהיינו כשראתה ג"פ רצופים וקלקלתה זוהי תקנתה לשטתם. דכיון שהוחזקה זו שהתשמיש גורם לה שיבא הדם א"כ כשאח"כ עברה ושמשה ולא ראתה או שבדקה בשפופרת שהוא כמו תשמיש ולא מצאה כלום הרי אנו רואים בה שינוי ששינתה חזקתה. ואנו צריכים לחקור מה טיבו של שינוי זה ואזי אנו תולים שבודאי הדם שהי' תחלה בתשמישי' הראשונים הי' מהצדדים וע"כ לא ראתה עכשיו משום די"ל שעכשיו לא בעל בכח כ"כ. דאילו היה אז דם המקור מדוע לא ראתה עכשיו ג"כ דלגבי דם המקור לא שייך כ"כ לומר טעם זה שהרי בשום פעם אין האבר דוחק במקור כלל שאינו מגיע אליו כלל רק בגמר ביאה נכנס סמוך למקור כמבואר ברמב"ם רפ"ה מהא"ב ובמ"ב סי' מ"ט. זהו טעמן של הגש"ד והא"ש כמו שביאר אאזמו"ר נ"ע. ולזה כוון ג"כ הרב המקובל מוהר"ר חיים צנזר ז"ל בתשו' נ"ב מהד"ק סי' מ"ה. (מיהו עדיין קשה לזה מה שהקשו על הב"ח בתשו' גאוני בתראי סי' ל"ד דא"כ דבדם המקור לא שייך לאפלוגי בין אצבעות וכחות א"כ מהו שאמרו בגמ' לפי שאין כל האצבעות והכחות שוות ע"ש. וי"ל דרבינו ז"ל תירץ זה בצחות לשונו במ"ש טפי איכא למיתלי בצדדין כו') וכיון שכן ממילא מובן דה"ט לא שייך כלל באשה שלא הוחזקה עדיין להיות רמ"ת מחמת שלא ראתה ג"פ רצופים לומר שהתשמיש שלא ראתה בו יוכיח על התשמיש שראתה שהוא מהצדדים דאלו היה מהמקור מדוע לא ראתה עכשיו ג"כ כו'. דהא ודאי ליתא דכיון שלא הוחזקה עדיין לרמ"ת א"כ אנו אומרים שגם בהתשמיש שראתה בו אפשר לאו מחמת התשמיש ראתה אלא כמ"ש הרשב"א דוסת הוא דלית לה ר"ל שנתקלקל וסתה ופורסת נדה בלא עת. וא"כ האיך נימא מדלא ראתה אח"כ כו'. דהא באמת אפשר שגם בהתשמיש שראתה לא היה כלל מסבת התשמיש אלא שאירע כך אז. וא"כ ממילא צריכה ז"נ עכ"פ כיון דאין כאן ראיה מזה שהדם היה מהצדדים: