א

סימן קב

בקשתי לא למנוע הטוב מאתי ולהשיב לי על שאלות אלו המבוארים במכתבא דנא כי להלכה למעשה הוצרכתי. וזה יצא ראשונה. האם יש לסמוך על מ"ש בסדרי טהרה בסי' קפ"ג סק"ד בחומרא דר"ז בענין טפת דם כחרדל שאעפ"י שמן הדין טמא בכ"ש. והיינו בידוע שבא מן המקור אבל בספק תלינן להקל שמן הצדדים בא שאין דרך דם פחות מגריס ועוד לבוא מן המקור רק חומרא דר"ז הוא אפילו בטפת דם כחרדל לא תלינן להקל וכן פי' הב"ח בסי' הנ"ל. והנה אחר העיון דבריו הם פליאה נשגבה מהגמ' די"ד ע"א נמצא על שלו כו'. ובגמ' וניחוש דלמא דם מאכולת וע"כ דאיירי מתניתין בפחות מגריס ועוד דאל"כ לא הוי מקשה הגמ' כלום דלמא דם מאכולת. ואם כן אף לפי התירוץ אותו מקום בדוק הוא כו' נשאר הקושיא דנתלה דמן הצדדים אתיא כי המשנה היה עדיין קודם תקנת ר"ז. ואפילו אם נאמר דהחומרא היה עדיין בימי המשנה מ"מ קשה אמאי חייבין בקרבן ועוד דבתקנת רבי לא נזכר האי חומרא דטפת דם כחרדל. ועוד קשה מגמ' שם ע"ב בבדקה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא כו' דא"ל ר"ח לר' אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד כו' אף אתה עשיתו ככתם. ולפי דברי בעל ס"ט אף בראייה מגופה צריך כגריס ועוד [דאל"כ] (הלא) נימא מן הצדדים בא באם אינו ידוע שבא מהמקור כנידון דהתם. והראיה שהביא בעל ס"ט הנ"ל מהתוס' דנ"ב ד"ה בג' גריסין ומהגמ' שם אינה ראיה לפ"ד דהתם להכי צריך ג' גריסין וג' ועודות מצד שאנו מחלקים הכתם שראה אותו בג' פעמים וא"כ על כל פעם נתלה דממאכולת אתי כיון שאינו בבירור שבא מגופה ולכך צריך ג' שיעורין להוציא מדם מאכולת. וזהו ג"כ כוונת התוס' שיש בו שיעור שאפשר לחלקם לג' ראיות דהיינו שכל ראיה יהיה יוצא מחשש דם מאכולת אבל לעולם היכא דחזאי מגופה אפילו בפחות מגריס לא תלינן בצדדין דרוב דמים מן המקור רק הראיה השניה שהביא בשם הב"ח מדמ"ב ע"ב במקור שהזיעה כו' ודוקא תרתי אבל חדא אימור מעלמא הוא ראיה נכונה לפ"ד דבדם מועט תלינן מן הצדדים. לכן עלה בדעתי להכריע דבטפת דם כחרדל או פחות תלינן דמן הצדדים אתי אם לא שידוע שמן המקור בא. אבל ביותר מכחרדל אע"פ שהוא פחות מכגריס דרך דם כזה לבוא מן המקור. ובהכי יבואו דברי הגמ' די"ד על נכון. וידוייק ג"כ לישנא דר"ז אפילו טפת דם כחרדל דזהו מכלל החומרא כו'. אבל יותר מכחרדל לא תלינן בצדדים מדינא אפילו באין ידוע שמן המקור בא. ולפי דברי בעל ס"ט היה לו לומר אפילו רואות פחות מכגריס ועוד. ובהכי יבואו דברי הב"ח על נכון. אבל לא דברי בעל סדרי טהרה במה שהוסיף דבפחות מכגריס הוא בכלל החומרא וכן פסקתי הלכה למעשה וטהרתי בפחות מחרדל בצירוף עוד ספק ועכשיו לבי נוקפי מאד על שלא הובא דברי הב"ח אלו בש"ע של אדמו"ר. בכן לתשובתכם אני מצפה יורני האיך לעשות:

שנית יורני כבוד מעל' הרמה שיעור כגריס כמה הוא במטבע שלנו. ושיעור כתורמוס כמה הוא במטבע שלנו כי עם השערות קשה לשער. כי אני מסופק במ"ש בש"ע כמו שהן קבועות בגופו של אדם אם הכוונה שהם בכל הגוף או במקום בית השחי מקום המצוי שער. בכן להורני דבר ברור:

שלישית איני מבין כמה דברים בתיקוני המקוה המבוארים בשו"ע אדמו"ר מ"ש להזהיר האומן העושה התיבה כו' בכדי שלא יהיה עליה תורת כלי מעולם. לא ידעתי מה איכפת אם יהיה עליה תורת כלי מתחלה אם אח"כ קודם שיקבעוה בארץ ינקבו ויבטלו אותה מתורת כלי כדמשמע מלשון הטור כיון שהיה עליה שם כלי קודם שקבעוה משמע דאם לא היה עליה שם כלי קודם הקביעות דכשר אעפ"י שהיה עליה תורת כלי מתחלה וכ"מ להרא"ש שמותר לעשות גיגית כו'. ויעשה למטה נקב בשולים ויושיבנה על הארץ דמשמע שעשיית הנקב הוא אחר עשיית הכלי. וכן לשון הרמב"ם הלוקח כלי גדול ונקבו נקב המטהרו וקבעו כו' ה"ז כשר. אם לא שנאמר שזהו כדי לחוש לדעת הרא"ש כמו שפי' ב"י דבריו שסובר שאין לטבול בתוך הכלי כלל אפילו בנקב כשפ"ה ואח"כ חברו בארץ מחמת גזירה דלמא אתי למיטבל בלא נקב. ומ"מ מודה היכא דהיתה קבועה ואח"כ נעשית כלי דטובלין בתוכה. וע"כ לומר דלא שייך כאן גזירה דלמא אתיא למיטבל בתוך כלי שנחקקה קודם הקביעות כיון שבכאן לא הי' עליה תורת כלי מעולם לא אתיא לאיחלופי. ומינה נלמוד היכא שעשה הנקב בשולים קודם שחיברה אל הדפנות הוא [דלא] אתי לאיחלופי לטבול בתוך הכלי בלא נקב כיון דלא הי' עליה תורת כלי מעולם. והוי דומי' דקבעו ולבסוף חקקו. רק א"כ אין הדבר מעכב כיון דכל הפוסקים פסקו דלא כהרא"ש וגם הטור אינו סובר כן אליבא דהרא"ש גופי'. וגם המחבר ורמ"א לא פסקו כן בש"ע. ומסתימות לשונו משמע דמעכב. מדכתב אח"כ וטוב לשפוך עפר כו' הגם שאינו מעכב. משמע שכל הדברים שכ' עד הנה הם לעכב. גם מ"ש אח"כ ולא יכניס השוליים תוך הדפנות כו' בכדי שהנקב שבשוליים יהי' סמוך מאד וסתום יפה בנסר חלק שישימו תחתיו וכפי הנראה הוא כו'. איני מבין מה צריך הסתימה בנסר חלק (כיון שסותמים) במקום סתימת צרורות המוזכר בבריי'. בסיד לבד אינה נעשית כלי ע"י סתימה זו אם לא שמעורב בגפסיס כמבואר בשער המים הביאו ב"י סתמו בסיד או בגפסיס לבד כו' ואינו פוסל. וכן משמע מד' הר"ש והרא"ש בסיד ובגפסיס יחד. ואע"פ שלפ"ד הרמב"ם סתמו בסיד או בגפסיס פוסל כו' היינו קודם שקבעו. אבל לאחר שקבעו אינו פוסל כלשון הרמב"ם עד שיקבענו כו'. וכיון שכאן בנ"ד קובעי' התיבה בקרקע א"כ אינו נעשית כלי ע"י סתימה של סיד ולמה צריך הסתימה בנסר חלק:

גם חיבור התיבה לרצפה איני יודע על מה נצרכי' כיון שמחוברת לדפנות והדפנות הם בבנין קבוע על הקרקע והם כקרקע א"כ גם התיבה הוי כמחובר לקרקע ובית הטבילה של כה"ג ושבלשכת בית הפרוה תוכיח כמבואר בתשובת הרשב"א הביאו רמ"א בהגה' שו"ע:

גם מ"ש אח"כ שאחר קביעות התיבה יכולים לשום סיד הרבה תוך הנקב כו'. ואעפ"כ אינה נעשית כלי ע"י סתימה זו של סיד דוקא. משמע שאם היה הסתימה בד"א היתה נעשית כלי. ולפ"ד אין שום קפידא בזה במה שנעשית כלי אחר הקביעות בארץ דומיא דסלע שקבעו ואח"כ חקקו. ואפי' הרא"ש שמחמיר יותר מכל הדעות שלא לטבול בכלי אפי' ע"י נקב כשפופ"ה ואפי' כמוציא רמון מצד גזירה כמו שפי' הב"י דבריו. מ"מ מודה בקבעו ואח"כ חקקו. ולפ"ז ה"ה בנ"ד כיון שנעשית כלי אחר הקביעות בארץ. בכן בקשתי מכמע"ה לבאר לי דבריו הקדושים. וגם איזה דברים הם לכתחלה ואיזה הם לעכב כי הדברים נצרכים לי מאד ובפרט שהם נוגעים באיסור כרת:

עוד בא לפני שט"ח שהי' כתוב בו עפ"י היתר עיסקא. ואח"כ בסופו כתוב שאם יומשך הפירעון מזמן הנ"ל יתחשב לפ"ע עפ"י העיסקא הנ"ל. ובתחלה עלה בדעתי שהוא ריבית גמורה מצד שהריוח מתרבה בהמשך הזמן והוי כאילו כתוב בשטר קצבה לשבועות וחדשים. אעפ"י שאינו כתוב בפירוש מ"מ כיון שהמכוון הוא כן בפי' המלות של יתחשב לפ"ע. וקצת ראיה מש"ע אדמו"ר (סעיף מ"א) שכ' שאם נמשך העיסקא מזמן פרעון יכתוב שט"ח חדש ושארי תקנות ולא מצא תקנה לכתוב בנוסח הנ"ל. אבל אח"כ ראיתי בט"ז בתשובת שאלה שמתיר בזה האופן בפירוש אפי' ליקח ריוח מן הריוח. ולא מצאתי תירוץ לסתירת הדברים. בכן בקשתי מכבוד מע"ל הרמה יורני האיך לפסוק בכל הדברים הנ"ל. דברי דו"ש בלב ונפש ומאד ומצפה לתשובתו הלל במהו' מאיר זללה"ה:

בעז"ה מוש"ק שובה ועיוהכ"פ. ורב שלום לפ"ק ליובאוויטש לאהובי ידידי המופלא ומופלג השנון הותיק וכו' מו"ה הלל נ"י:

מכתבך הגיעני ע"י ש"ב ר"נ נ"י. ובשבוע העבר הייתי טרוד באיזו ענין ולא יכולתי לעיין היטב להשיבו בפרטות. ולכן באתי עתה בקצרה. מה שהקשה על הסדרי טהרה מסוגיא די"ד יפה כוון. וכבר הרגיש הס"ט עצמו בקושיא זו בסי' ק"צ בס"ק ס"ז בתשו' לבנו עיי"ש. ואף שאין ראיה לדבר מדהשמיט מרן כאאזמו"ר נ"ע סברת הס"ט שהרי בשום מקום לא הביאו. זכר לדבר מיהו איכא דמ"מ למעיין בו נ' שימצא בכמה מקומות סברותיו של הס"ט כמו בענין הרגשה במ"ק. ובזה לא הביאו מכלל דלא ס"ל. ועבמ"ש ס"ק ס"ד. ומש"ה לא שמעינן האי סברא דאבל טפה א' כו' אלא דוקא גבי טיפין מרגליות כו'. לכן לפע"ד שאין לסמוך בזה למעשה על סברת הס"ט. בשגם בשס"ט סס"י ק"צ נראה שהוא עצמו ג"כ לא סמך ע"ז אלא רק גבי קרטין שנאבדו ולא בדקום אם נימוחו משום דאיכא בזה כמה ספיקות ע"ש. ובאמת דבקרטין איכא נמי טעמא אחרינא כמו שהובא בתשובת בית אפרים סי' מ"ט ממ"ש בחי' הרשב"א דכ"ב. אם לא כשהטפה היא על העד במקום שלא היה בפנים דהיינו בחתיכת העד שלא נכנס כלל לכותלי ביה"ר או אפי' אם האשה מסופקת אם היה בפנים ורגלים לדבר שלא היה בפנים במקום הנ"ל (כגון שניכר שאין שם לכלוכית כי העד שבפנים מתלכלך מזוהמת ביה"ר וכשמתייבש הוא כעין גיקראחמעלט) אז יש לסמוך על סברא זו. וכן אם המראה מסופקת אם הוא געל או אדום יש לסמוך כנ"ל בטפה קטנה מאד. אבל אם ניכר שהוא אדום אפי' דיהה ביותר אין לסמוך על זה:

בענין כגריס שמעתי שהוא כמו פיטאצאק של כסף. וכתורמוס איני זוכר בבירור. וכדומה לי ששמעתי כמו מטבע אג"ש שהוא ט"ו קטנים של כסף. ונלע"ד שיש לסמוך ע"ז משום שהגריס המצוייר בתשו' מעיל צדקה סי' כ"ז הוא כמטבע הנ"ל. ואף ששמעתי מדודי מהרי"ל נ"י שכאאזמו"ר נ"ע בסוף ימיו חזר בו ממה שהסכים תחלה להמ"ץ ואמר שזה היה תלוי אצלו בענין שיעור רביעית. מ"מ עכ"פ הדעת נותנת דלא יהא שיעור תורמוס שלנו קטן מכגריס הנ"ל:

בענין המקוה. הנה על מה שפלפל בדברי קדשו של כאאזמו"ר נ"ע אין הזמן גרמא כעת לעיין. כי המוכ"ז עומד עלי למהר הכתיבה. רק דרך כלל אני אומר שלמעשה ודאי יש לעשות הכל כמ"ש שם. אף גם אם לא היינו מוצאי' טעם. כי מאד גבהו דרכיו מדרכינו. כ"ש שבודאי המעיין היטב ימצא טוב טעם לדברי ק'. ועל א' משאלותיו אבאר לפי הרשום בזכרוני מכבר. מ"ש מע"ל (עמ"ש כאא"ז ואעפ"כ אינה נעשית כלי ע"י סתימה זו של סיד דוקא כו') ולפ"ד אין שום קפידא בזה במה שנעשית כלי אחר הקביעות בארץ כו'. זה אינו. דהמעיין בב"ב דס"ו דייקא בשאיבה דרבנן הקילו בקבעו ולבסוף חקקו (וכבר עמד בזה מוהרח"ש והקשה על הטור כמו שהובא בס"ט סי' קצ"ח סס"ק ס"ג ד"ה ומה שהקשה מוהרח"ש) משא"כ לענין טבילה תוך כלי' דההוא מדאוריי' וכן כולו שאוב י"א דמדאוריי' הוא. ובס' באר יעקב דפ"ג רצה לתרץ זה. אבל אינו מספיק לכאורה. וכמדומה לי שכתבתי מזה פעם א' למחניכם זה שנתים:

גם בנדון חיבור התיבה לרצפה כתבתי שם שאם א"א בענין אחר סגי כשמעמידים אותה על קלעצליך שבארץ. כיון שמחוברת היטב בדפנות. ועכ"ז למעשה כשעשינו מקוה פה וג"כ מחמת עומק המים לא יכלו להעמידה על הרצפה ממש עשינו איזרוב ומלאו אותו עפר גיטרעטין היטב ואח"כ עשו עליו רצפה מנסרים והושיבו עליו התיבה של המקוה כי קשה בעיני לשנות מאמרי ק'. אע"ג שלעד"נ שבזה אין עיכוב מדינא כלל וקרוב דמיירי בענין שאפשר להעמיד התיבה על הרצפה דאז ודאי עדיף טפי שיהי' החיבור של התיבה בכל צדדיה. ואולם שמעתי מר"נ שגם אתם עשיתם כן ויפה הוא:

בענין שט"ע שכתוב בה אם יומשך הזמן יומשך העיסקא. בדינים שבסוף ס' לבושי שרד כתב לכתחלה לכתוב כן ע"ש. ומה שהקשה מעלתו ע"ז ממ"ש כאאזמו"ר נ"ע סעי' מ"א יכתוב שטר אחר כו' יפה כוון דנראה שהוא חוכך בזה להחמיר. אבל עכ"ז איני סובר שיהיה מעכב דיעבד דאל"כ יהיה קשה על הט"ז מדידי' אדידי' מסקכ"א לסקל"א שהביא מע"ל. גם הבל"י ובאה"ט והח"ד הביאו ב' הדינים של הט"ז. ועוד דאעיקרא דדינא של הט"ז סקכ"א (והוא מ"ש כאאזמו"ר נ"ע סעיף מ"א ומ"מ צריך ליזהר כו') חולק הש"ך בנקה"כ (והובא באה"ט של הגאון מו' זכרי' מענדל ובח"ד) וסיים שכן המנהג. ומ"ש כאאזמו"ר ססע"י מ"ח וכל היתר שאינו אלא דרך ערמה אינו מועיל כלום מה"ת כו' וכ"ד הבכור שור בפסחים דכ"א דבדאוריי' לא מהני הערמה. והגם כי כשם שבין קדשי קדשים לחולי חולין גבהו דרכיהם מדרכינו. אעפ"כ יש בזה מקום עיון בסוגי' דגיטין דס"ה בענין מערימין על מעשר שני כו' וע' בזה בס' מקור חיים בא"ח סי' תמ"ח סס"ק י"א ע"ש. הלכך עכ"פ בדין אם יומשך הזמן יומשך העיסקא ודאי יש לגבות בו דיעבד עכ"פ: