ג

אך הנה הס"ט בעצמו בסי' ק"צ ס"ק ס"ז. בד"ה תשובה. כ' וז"ל אלא דשם בתשו' הקשיתי על דברי הב"ח הנ"ל דס"ל דאם ראתה רק טפה א' כחרדל יש לתלות דמן הצדדים אתיא. דא"כ קשה ממתניתין פרק כה"י בנמצא על שלה או על שלו אמאי חייבים בקרבן דהא איכא למיתלי דמן הצדדים אתיא כו' ומדלא יהיב שיעורא כל שהוא נמצא על שלה או על שלו חייבין בקרבן אפילו פחות משיעור גריס וא"כ ה"ה אפילו טפה א' כחרדל כו' עכ"ד. ולפע"ד מוכח בהדיא בגמרא שם דטמאה נדה אפילו בפחות מכגריס. מדקאמר ליה ר' חייא לרבי בדין בדקה א"ע בעד שאינו בדוק. אי אתה מודה שצריכה כגריס ועוד א"ל אבל א"ל א"כ עשיתו כתם. מוכח לר' חייא היכא דטמאה נדה א"צ כגריס ועוד וא"כ בעד הבדוק דטמאה נדה משמע ודאי שא"צ כגריס ועוד. ורבי לא פליג רק בעד שאינו בדוק וצריך לדחוק ולומר דהתם מיירי בדארגישה ע"כ לא מספקינן ליה בצדדין. וג"ז אינו מיושב דהא היכא דאיכא למיתלי בדבר אחר תלינן ואע"ג דארגישה אמרינן כסבורה הרגשת עד הוא. כמו שמבואר בגמ' רפ"ח בענין האשה שהיא עושה צרכיה. ובענין עד שהיה נתון תחת הכר. ובענין משנה זו גופא דנמצא על שלה לאחר זמן. דאמרינן לעולם דארגישה. וא"כ אם איתא דטפה א' מסתבר טפי למיתלי במן הצדדים כדברי הב"ח א"כ אע"ג דארגישה י"ל דטהור. וכ"ש דאין חייבין בקרבן אפילו באות יום. דאימור הרגשת שמש הוא. והטפה מן הצדדים אתיא. א"ו משמע כדברי הח"צ סס"י ע"ג שחלק על עה"ג אף במוצאה על העד קרטין קטנים כמו טיפין של זבוב אדומים ומובלעים בבגד כו' ומשמע בסוף תשובתו דס"ל שהוא איסור כרת יעו"ש. והכי משמע פשט לשון הש"ע סס"י ק"צ שכתב והרי הן כראיות לכל דבר וקובעים וסת. וראיית הב"ח סי' קפ"ג סי"ב ממקור שהזיע אינה מכרעת כלל. דטיפי מרגליות שאני שהוא דם לבן וצלול כמ"ש רש"י שם. וכן מוכרח בגמ' שם דאינו מהדמים הטמאים באשה כדפריך אילמא לטומאת שבעה חמשה דמים טמאים באשה ותו לא. ובדם לבן י"ל שאין חזקתו כ"כ מהמקור שהרי הרא"ה בספר החינוך סי' ר"ז כתב שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות הטמאים אינו בא מהמקור יעו"ש. אך בתה"ד סס"י רמ"ו כ' וז"ל דלובן וירוק נמי מן המקור קאתי כדמוכח בפשיטות בכמה דוכתי פרק כל היד כו' עכ"ל. וכ"כ בתשו' רמ"א סי' צ"ז שהביא הט"ז סס"י ק"צ וכדבריהם מוכח נמי מההיא דמקור שהזיע כו'. מ"מ עכ"פ בזה לא נכחיש דברי הרא"ה דמראות הטהורים עבידי דאתו נמי משאר מקומות חוץ מהמקור. משא"כ חמשה דמים הטמאים חזקתם מהמקור ודם העלייה מיעוטא הוא. וגם י"ל מהעלייה ג"כ יש זב גם שאר משקה שאינן ממראה דמים הטמאים כדמשמע בתוספות פכה"י די"ז ע"ב ד"ה ודם העלייה. וכן מצאתי בשו"ת שב יעקב סי' מ"א בתשו' הגאון מוה' ליב שהיה ג"כ דאקטער וז"ל דלמא הליחה והטפות לא באו למקור אלא היו זבין מהגוף דרך הגידים של צוואר הרחם כו'. יען מה שאמרו חכמים שחזקת דם נדה או דם זיבה לבוא מן המקור היינו מדכתיב ממקור דמיה כו'. משא"כ כאן ליכא חזקת דם כלל אלא חזקת הלובן כו' עכ"ל. והביא דבריו ג"כ כאאזמו"ר הגאון נ"ע בקו"א דסי' קפ"ג בההג"ה סד"ה ע"ש בר"ן. המעורבת בליחות לא אמרינן שחזקתו מן המקור כו' ע"ש. ובגמרא פכה"י די"ט ע"ב נהי דהיכא דקא משכחת כתם ירוק אמנא לא מטמאיתו ופרש"י דלא שכיח שיבוא דם ירוק מגופה. ומעתה מובן היטב איך שאין ראיה כלל ממקור שהזיע לדינו של הב"ח גבי טפה א' כחרדל דהתם בטפה מרגליות כיון דהוא לבן וצלול ובלאו הכי אפילו הרבה טיפים כאלו אין חזקתו ממש מהמקור. רק דספיקא הוי. א"כ בהצטרף לזה מה שראתה רק טפה אחת תלינן דמהצדדים אתיא משום דטפה א' לבן שפיר יש לתלותו יותר במן הצדדים. וג"ז בשני טיפין מטמאינן. משא"כ בחמשה דמים הטמאים שחזקתם מהמקור אין זה שראתה טפה אחת כדאי להוכיח דמהצדדים אתי דרובא דמקור עדיף טפי מסברא זו (אך כשהמראה מסופק אם הוא געל או אדום י"ל כיון דם ירוק לא שכיח דמגופה שפיר יש לצרף בטפה א') וכמו דקיי"ל מן הלול ולחוץ ספיקו טמא ופרש"י די"ז ע"ב ד"ה ספיקו טמא ואע"ג דאיכא לאחזוקי בדם עלייה כו' ע"ש וכ"ש הכא גבי טפה א' שנמצא בפרוזדור. אלא דאי להאי מדמית לה הוי רק טמא מספק. אבל י"ל שאין הדמיון שוה. דשא"ה דאיכא הוכחה דאי מחדר אתא לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ כו' כדפרש"י שם. משא"כ הכא שנמצא במקום שדרך הדם להמצא. רק שהוא טפה א'. אין זה הוכחה כנ"ל. וכ"כ הגאון ר"ל ז"ל בתשו' שב"י הנ"ל על רופא אחד וז"ל אם כוונתו שא"א לבוא איזו טפות דמים קטנות לבדן מן המקור. חוץ מכבודו לא דיבר נכונה כו':