ה

ולפ"ז מוכרח לומר דטעם דכתמים טהורים מדאורייתא לאו מהאי טעמא לחוד דלא ארגישה דא"כ מ"ט הם טהורים גם בז' נקיים מדאורייתא אלא דגזה"כ הוא דם ולא כתם כיון די"ל מעלמא אתיא וכמ"ש אאזמו"ר הגאון רס"י ק"צ והס"ט האריך בזה סס"י ק"צ ולפמ"ש יש ראיה מוכרחת לזה וכ"כ הח"ד סי' קצ"ו סק"ג לפרש הא דרע"ק דהוצרך לטעם דדם ולא כתם מיירי בכה"ג לטהר תוך ז"נ. וגם מ"ש רז"ל עוד מדשורפים שיריים דתוך שיעור ווסת בגמ' ד"ו ודף ס' אף שלא היתה עדיין הרגשת עד מזה מוכח דלא כשמואל אינו הכרח גמור לפמ"ש הוא ז"ל עצמו שעכ"פ הדם טמא למ"ד מקור מקומו טמא אף אם לא הרגישה כלל א"כ שפיר ששורפין עליו את התרומה כו'. אלא דקשה מסוגיא ד"ג ע"ב לשינוייא דטעמא דשמאי משום פרי' ורבי' והלל ופרי' ורבי' מי קאמינא ושמאי לטהרות נמי לא דא"כ לבו נוקפו ופורש. איך יהי' לבו נוקפו כיון דהחשש לטהרות הוא שמא ראתה ולא ארגישה ובכה"ג לגבי הבעל טהורה וצ"ל משום דטמאה מדרבנן לגבי בעלה ג"כ בלי הרגשה. והנה הס"ט סס"י ק"צ כ' דרש"י ותוס' ס"ל דלית הלכתא כשמואל ואחד מן הטעמים הוא משום דלשמואל טעמא דכתמים משום דשלא בהרגשה אתיא ואילו לר"ל טעמא אחרינא משום דתלינן דמעלמא אתיא כו' ולפמ"ש נדחה ראיה זו דלשמואל נמי צ"ל כן דאפילו היכא דלא שייך טעמא דהרגשה מ"מ אין בכתמים רק איסור דרבנן וה"ט משום די"ל דמעלמא אתיא כנ"ל וכמו דמסיק שם הס"ט לדעת הרמב"ם דתרתי בעינן מן התורה. חדא שתהא יודעת ודאי דמגופה אתיא וגם שתרגיש בבשרה כו' ע"ש מש"ה אף בענין שא"צ הרגשה מ"מ כתמים רק דרבנן וכ"כ אאזמו"ר רס"י ק"צ:

קיצור. שבזה יתורץ דגם לשמואל צריך בכתמים לטעם דרע"ק דם ולא כתם דהיינו דלמא לאו מגופה חזיתיה והיינו כדי לטהר אף בז"נ אף דאז א"צ הרגשה:

עוד נפ"מ לשמואל כגון גבי בדקה א"ע בעד הבדוק והניחתו תחת הכר עגול טהור אע"ג דארגישה זהו משום דם ולא כתם. וכן בדקה א"ע בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ומצאה עליו דם אפי' כגריס ועוד ומשוך טהור מדאורייתא לר' חייא ולשמואל היינו אפילו דארגישה כמ"ש במ"א וא"כ ע"כ צריך להטעם משום דם ולא כתם ור"ל דאימא על העד היה: