ג

והנה לא מיבעי לפרש"י שבתוס' ד"ג ד"ה מרגשת. דפי' להדיא כן טעמא דשמאי בלמפרע דקסבר הואיל ואשה מרגשת בעצמה. ומה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא אלמא דהך סברא מדאורייתא הוא. דהא לתי' זה אין אנו צריכים לתי' דחז"ט ע"ש בתוס' בגליון. (ומיהו לפמ"ש התוס' שם תחלה דלהני לישני נמי צריך טעמא דהעמד אשה על חזקתה אין ראיה כ"כ דסמכינן אהך סברא מדאורייתא לענין למפרע לפ"ד רש"י ג"כ) וא"כ אמאי אינה מטמאה למפרע מדאורייתא כיון דעכשיו לא הרגישה ג"כ. א"ו צ"ל דתלינן דהרגישה בודאי וכסבורה כו'. ולפי"ז מוכח מכאן דאמרינן מדאורייתא דבודאי ארגשה אלא דכסבורה כו' ולא דמספקא לן. דאל"כ אכתי ה"ל לטמא למפרע מספק עכ"פ הואיל ואין שייך לומר בודאי אשה מרגשת כו'. ואמנם אף גם להתוס' שם דפליגי על רש"י וס"ל דלשמאי לעולם אינה חוששת בהרגשת עד. ר"ל דלא אמרינן דטעתה כו'. ואפשר דהלל נמי ל"פ עלי' דהא ל"פ עלי' לחולין. מ"מ י"ל דהיינו דווקא לענין ההרגשה דמיירי התם שהוא הרגשת עקירת הדם מהמקור דבהרגשה זו ס"ל לשמאי שאין שייך לטעות מבדיקת עד ומ"ר להרגשה זו. אבל בהרגשה המעכבת בנדה דהיינו אפילו הרגשת זיבת דבר לח י"ל דמודו התוס' שיכולים לטעות. ובהכי א"ש הא דאמרי' רפ"ח אימור הרגשת כו' ואין אנו מוכרחים לומר דשמאי פליג על כל הני מתני'. ועוד דגם הלל י"ל דס"ל כשמאי מדאוריי' והא דאמר כסבורה הרגשת מ"ר היא היינו מדרבנן כו'. כמו ענין כותלי ב"ר העמידוהו. וא"כ לפ"ד התוס' להלל נמי לא חיישינן מדאוריי' דטעתה בהרגשת עד כו' (את"ל דלהאי תי' לא צריכא לשינויי דחז"ט). וא"כ יהיה קשיא על שינויים דרפ"ח. אלא ודאי יש לחלק כמ"ש דלגבי הרגשת דבר לח יש לטעות טפי: