ו

והנה בתשובה שב"י סי' ל"ו חקר במוצאה דם ע"י בדיקת עד שלא מחמת הרגשת עקירת הדם אם הוי דרבנן להפוסקים כשמואל כיון דלא הרגישה דלכאורה אין לחלק בין זה לבדקה קרקע עולם כו'. מדפריך על שמואל ממתניתין דעד שהיה נתון תחת הכר כו'. ומשני דארגישה משמע אילו לא ארגישה אין בזה חששא דאורייתא וכן משמעות הט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ג שכ' דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה וכן איתא בתשובת מהר"ם לובלין סי' ב'. או שי"ל דה"ל דאורייתא שי"ל דבאמת ארגישה אלא שטעתה וכסבורה הרגשת עד הוא וע"ד דמשני הש"ס גבי עד שהיה נתון תחת הכר לעולם דארגישה ועגול טהור דאימור הרגשת עד הוא. כך י"ל לעולם דלא ארגישה ומ"מ משוך טמא דאימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא וכ"מ בט"ז ס"ק כ"ט דהוי דאורייתא ומסיק בתשובה הנ"ל דהוה ספיקא דאורייתא. ולפ"ז לדידן דיש עוד ספק שמא אין הרגשה מעכב כלל וכרב אשי לפרש"י. א"כ ה"ל שני ספיקות להחמיר והגאון מוה' גבריאל דמ"ז ע"ג בד"ה ומ"ש מעלתו לבטל לא נ"ל סברא זו וז"ל ומ"ש רו"מ סברא מלבו לחלק בעד שמא תרגיש דם ותסבור הרגשת עד הוא זה לא מצינו גזירה וחששא זאת כו' וא"כ הוא מהי תיתי לתלות בהרגשת העד אם לא יש הוכחה נגד זה לתלות בעד כו'. ועוד דהרי האמינה תורה לאשה בעסק נדה ולא חששו שדעתן קלות. ועוד הרי נאמנת אשה לומר מכה יש לה שממנה הדם יוצא ולא חששו שמא יטעה אלא דבסוף תשובתו מסיק להחמיר בבדיקת עד עפמ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה וכמו שביאר דבריו שם לעיל מיניה דמ"ו ע"ב ד"ה ועוד. דלכאורה הש"ס שלנו סותר כללא דכייל הרמב"ם. ומסיק בסוף תשובתו דבקרטי' כיון שאין דרך נשים לראות דמים כאלה ע"ז לא שייך לומר חזקה שהרגישה כו'. ובשב"י סי' מ"ה נטה קצת לצד הקולא. היינו דלהקל ולהעמידה בחזקתה חזקת טהרה אמרו דאע"ג שהרגישה שיצא דם ממנה אפ"ה עגול טהור משום אימא הרגשת עד הוא והיא סבורה שהרגישה דם יוצא. אבל איפכא אי לא הרגישה דנימא דלמא הרגישה רק היא סבורה דהרגשת עד או שמש הוא זה לא מצינו כו'. רק שעומד לנגדו פסקי מהרא"י סי' מ"ז דמשמע מיניה דהוה ספיקא דאורייתא עכ"ד שם. ועמ"ש כאאזמו"ר סי' קפ"ג סק"ג דלהרמב"ם ה"ל בדיקת עד חזקתו בהרגשה (ור"ל דאינו ספק כ"א חזקה ממש וכ"כ מהררי"מ בתשובתו להשב"י) ולהתוספות ה"ל ספק כו'. והגאון מהררי"מ הנ"ל (בשב"י סי' מ' דס"ד ע"ד) כ' דמ"ש הרמב"ם ואם לא הרגישה ובדקה כו' ה"ז בחזקת שבא בהרגשה הוא לכאורה נגד הש"ס דפריך דנ"ז ואי דלא ארגישה כו'. ובאמת הרי כל הפוסקים האומרים דטעמא דאין כתמים טמאים מדאורייתא הוא משום שלא הרגישה ע"כ לא ס"ל חזקה זו שכ' הרמב"ם דאל"כ מה מהני דלא ארגישה כיון דאם מהחדר הוא ה"ז בחזקת שבא בהרגשה וא"כ א"א לטהר רק משום דלמא לאו מגופה חזיתיה. ולשונם אינם כן אלא דאף אם מגופה הוא טהורה מן התורה כיון דלא ארגישה כמבואר בדבריהם בכמה מקומות גבי כתם דתינוקות שלא הגיע זמנה לראות ובפרק בא סימן גבי שלא נחשדו הכותים על כתמיהן וגבי בדקה קרקע עולם כו'. וצ"ל כמ"ש הס"ט רס"י ק"צ ס"ק א' לחלק בין כתם לבדיקה דגבי כתם שהחשש שמא ארגישה ולאו אדעתה זהו רק דרבנן ולא אמרינן שחזקת כו' אבל היכא שנמצא דם בפנים ע"י בדיקת עד דאיכא למתלי הטעות דסברי הרגשת עד הוא אז היא טמאה מן התורה משום חזקת הדם שבא בהרגשה עכ"ל. וצ"ע דארגישה ולאו אדעתה בזמן רב נראה שהוא במדרגה א' עם כסבורה הרגשת עד הוא ועוד דהא בזמן רב י"ל כסבורה הרגשת מי רגלים היא כמ"ש הלל רפ"ק וע' תוס' רפ"ח ד"ה אימור וגם מוכח שם דהמקשן ס"ל דזה שייך יותר מכסבורה הרגשת עד דהא מדיני כתמים לא פריך אשמואל משום דידע שי"ל ארגישה ולאו אדעתה כיון שיש זמן רב. ומעד פריך דלא עלה ע"ד לומר אימור הרגשת עד הוא א"כ איך נאמר דלהתרצן יהי' ההיפך לגמרי:

קיצור. במוצאה דם ע"י בדיקת עד אף שלא הרגישה ס"ל להשב"י דגם לשמואל הוי ספיקא דאורייתא דלמא ארגישה רק שסבורה שזהו הרגשת עד והגאון מוה' גבריאל לא נ"ל חומרא זו רק החמיר ע"פ דעת הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה והגאון מהרי"מ כ' שזהו נגד הגמרא וגם הפוסקים האומרים דטעם דכתמים דרבנן משום שלא הרגישה ע"כ לא ס"ל חזקה זו. עכ"פ כשאין זמן רב ממציאות הכתם ואם כן נשאר הטעם רק משום דכסבורה הרגשת עד הוא ואין זה מוסכם. ע"כ אפשר לומר דגם לדידן בבדיקת עד ולא הרגישה נחשב רק ספק דאורייתא ולא ודאי ונפ"מ להצטרף לס"ס: