ג

ועכצ"ל כן לדעת הרמב"ם דס"ל דכשהדם בא מהחדר אמרינן שחזקת הדם שבא בהרגשה דאף את"ל דזהו רק גבי בדיקה דוקא דאמרינן דכסבורה הרגשת עד הוא. מ"מ כ"ש שי"ל ג"כ על זמן מרובה כדאמרינן רפ"ק והלל כסבורה הרגשת מי רגלים היא. ולכן כ' הרמב"ם על כתמים וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא. משמע הא אילו הי' מחזקינן ליה בודאי מדם החדר הי' טמא מדאורייתא והרי לא הרגישה א"ו משום דס"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. והא דלא ארגישה תלינן דכסבורה הרגשת מי רגלים היא. ואף לפמש"כ הגאון מוהררי"מ בשב"י סי' מ"א שיש תימא על הרמב"ם מהגמ' י"ל דהיינו אזמן מועט לא אמרינן שחזקת כו' כיון דלא ארגישה. וכדפריך הש"ס דנ"ז ואי דלא ארגישה כו' ומשני לעולם דארגישה. משמע הא אומרת שלא הרגישה לא אמרינן שחזקת כו' אבל אלזמן מרובה אין סתירה מהש"ס שלא נאמר שחזקת כו' וארגישה ולאו אדעתה והרי התוספות כ' דאמרינן כן וא"כ הוי סברא זו דאורייתא להרמב"ם כיון שחזקת כו' ולכן אמר רב זבה ודאי וא"כ אין ראי' כלל דרב פליג אהא דשמואל ודלא כהס"ט. אלא דלכאורה ללישנא דטעמא דשמאי משום אשה מרגשת בעצמה ואע"ג דהלל אמר כסבורה הרגשת מ"ר היא. הא אינו מחמיר רק לקדשים ולא לחולין ולבעלה א"כ מוכח דאפי' לזמן מרובה לא חיישינן מדאורייתא לאימור הרגישה ולאו אדעתה דהא פריך אשמאי והא איכא כתמים ופרש"י הרואה כתם דקיי"ל לקמן דנ"ו משמע למפרע כו' עד שעת כיבוס כו'. משמע דלשמאי אף לזמן מרובה אמרינן אשה מרגשת בעצמה. והלל לא פליג רק לקדשים כנ"ל. אלא שי"ל דהא מתרץ מודה שמאי בכתמים וא"כ היינו דאמרינן ארגישה ולאו אדעתה ואע"ג דכתמים הם רק מדרבנן י"ל הטעם רק משום דלמא לאו מגופה חזיתה. ומיהו להאומרים דכתמים הם ג"כ מדרבנן משום שלא הרגישה צ"ל דגם לזמן מרובה לא חיישינן מה"ת לדלמא ארגישה ולאו אדעתה. (וע' ס"ט רס"י ק"צ דט"ז ע"א וע"ב מענין ארגישה ולאו אדעתה) אלא דלפמ"ש התוספות ד"ג ע"א ד"ה ואבע"א דלהאי לישנא נמי צריך לטעמא דהעמד אשה על חזקתה אין מזה ראי' דהרי הא דמטהר לחולין ולבעלה הוא משום חזקת טהרה. אבל לפמ"ש התוספות שם בגליון ומיהו כו' ושמא כו' משמע דא"צ לטעמא דהעמד אשה על חזקתה וכן משמע ממ"ש התוספות שם ע"ב ד"ה איכא בינייהו וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי. משמע דא"צ כלל לטעמא קמא. וא"כ משמע דלא חיישינן לדלמא ארגישה וכסבורה הרגשת מ"ר היא רק מדרבנן ולא מדאורייתא ואפי' לזמן מרובה כמו מפקידה לפקידה ומ"מ הא תניא כלישנא דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי וא"כ אין ראי' דל"ח מדאורייתא אזמן מרובה לאימור הרגישה ולאו אדעתה כיון דלא קי"ל כהך לישנא דהטעם משום דסמכינן לפי שלא הרגישה:

קיצור. אף שי"ל שהרמב"ם לא כ' וחזקת הדם שבא בהרגשה רק בבדיקת עד י"ל ה"ה בכתם לזמן מרובה וכמ"ש גבי כתמים וטומאה זו מספק שמא מהחדר בא ואף שמהררי"מ בשב"י כ' דסוגיא דגמרא דרפ"ח דנדה לא משמע כדבריו שחזקת הדם כו'. זהו על לזמן מועט לא על זמן מרובה אלא דבדף ג' גבי אשה מרגשת בעצמה משמע אף לזמן מרובה לא חיישינן דלמא ארגישה ולאו אדעתה. ויש לדחות. גם שי"ל דלא קיי"ל כהך לישנא: