ב

ומ"ש דרב דף ס"ח לא ס"ל הא דשמואל אינו מוכרח כלל דהא כ' התוספות רפ"ח ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למיפרך (אדשמואל) דהיינו יכולים להעמיד שיש זמן מרובה מזמן הכבוס ואימור הרגישה ולאו אדעתה. א"כ כך י"ל בהא דרב שיש זמן מרובה בין בדיקה שבשביעי לנדתה שמצאתה א"ע טמאה ובין הבדיקה שמצאתה א"ע טמאה בהנך י"א ימים הסמוכים לנדתה מש"ה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה ואע"פ שבפסקי הרשב"ץ על דף נ"ז בד"ה במגעות כ' דהא דאמרינן דאם רוב ימיה בהרגשה טמאה דאימור הרגישה ולא אדעתה. לא מדאורייתא אלא מדרבנן דהחמירו בטהרות אבל לבעלה כדאמרן עכ"ל. א"כ לפ"ז כ"ש הא דבזמן מרובה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה (שלא נזכר סברא זו בש"ס רק בתוספות) אינו מדאורייתא אלא מדרבנן וא"כ אמאי אמר רב זבה ודאי דמשמע מדאורייתא אך נראה דהרשב"ץ למד זה ממ"ש הרמב"ן והרשב"א דטעמים דכתמים אין טומאתם דאורייתא משום דבר תורה אין האשה טמאה עד שתרגיש והרי אפילו רוב ימיה בהרגשה עכ"ז כתמיה רק דרבנן ע"כ למד דלא חיישינן מדאורייתא לאימור הרגישה ולאו אדעתא. ובודאי לפ"ז כ"ש דלזמן מרובה החששא רק דרבנן דהא ודאי כתמים רק דרבנן אף שמצאתה על חלוקה ואין לה במה לתלות וגם לא בדקה חלוקה זמן רב. אמנם לדברי רש"י ותוספות דהא דכתמים דרבנן הוא מצד דכל שאין ברור שראתה מגופה תלינן מדאורייתא דמעלמא חזיא. א"כ לפ"ז י"ל דהא דאם רוב ימיה בהרגשה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה הוא דאורייתא וכן אפילו מ"ש התוס' דלזמן מרובה י"ל דארגישה ולאו אדעתה הוא מדאורייתא והא דאעפ"כ כתמים רק דרבנן היינו משום דכיון דלא ברור דמגופה חזיא טהורה מדאורייתא. ותדע דאפי' בארגישה ממש אמר שמואל דעגול טהור כיון שיש לתלות במאכולת ולא ברור דמגופה חזיא תלינן וגם תלינן שטעתה בהרגשה. וכ"ש שי"ל כן גבי כתם ממש אע"פ שרוב ימיה בהרגשה דאע"פ שמצד שלא הרגישה אין להתיר דהיינו אומרים מדאורייתא דארגישה ולאו אדעתה מ"מ כיון דאינו ברור דמגופה חזיא טהורה מדאורייתא. וגם לשמואל היינו טעמא דכתמים טהורים מדאורייתא וכמ"ש בתשובה א' באריכות. וא"כ לפ"ז י"ל דהיינו טעמא דרב דאמר זבה ודאי דכיון דמחזקינן לה ודאי ראתה אין לטהר מצד שלא הרגישה דלזמן מרובה אמרינן מדאורייתא דאימור ארגישה ולאו אדעתה. ואע"ג דרש"י פי' בהדיא תחלת דנ"ח מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן דלמא ארגישה ולאו אדעתה. הרי שמדאורייתא אין חוששין לזה. י"ל היינו לזמן מועט. ועי' בתשו' מהר"ם לובלין סי' ב' גבי אבל בנ"ד דראתה בעת השינה י"ל דה"ל ספיקא דאורייתא דדלמא ארגישה ולאו אדעתה. א"כ לדבריו כ"ש שי"ל כן בהא דרב דס"ח א' דראתה באותן הימים שבינתיים בעת השינה. ובשב"י סי' מ"א בתשו' הג"מ ליב ממענץ סד"ה ואחר שביארנו דס"ז ע"ג במ"ש וצ"ל דדם המקור טמא כו' דאימור ארגישה ולאו אדעתה וכדמשני בגמ' גבי הסיטות הלך אחר הרוב. ואע"ג דכתבו התוס' דדוקא התם אמרינן הכי משום הוכחה דרוב ולא בשארי דברים מ"מ ע"כ גבי דם המקור דחזקה הוא עכ"ל עכ"פ תופס מהתוספות דהיכא דרוב ימיה בהרגשה אמרינן מן התורה דלמא ארגישה ולאו אדעתה. אך השב"י בתשובה שאחריה המתחלת יהודה שעילה בד"ה אלא נלפע"ד דמן התורה לא אמרינן כלל הסברא דארגישה ולאו אדעתה כו' עכ"ל. וכוון לדעת הרשב"ץ. וע"ש לעיל מיניה בד"ה והנה ראיתי דעת. גם הרי הרמב"ם דפוסק כשמואל דבעינן הרגשה דוקא אעפ"כ פסק להא דרב בפ"ו מהא"ב דין כ' וא"כ לד' הס"ט הרמב"ם סותר א"ע. ולפמ"ש א"ש די"ל שבזמן מרובה אמרינן מן התורה דלמא ארגישה ולאו אדעתה. אך בלא"ה י"ל שהרמב"ם לשיטתו דס"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. ואפשר שמהא דרב יצא לו דין זה:

קיצור. מ"ש הס"ט דרב דס"ח סע"א דאומר זבה ודאי ע"כ לא ס"ל דבעינן הרגישה יש ליישב דס"ל דלזמן מרובה אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה מן התורה. אלא שהרשב"ץ כ' דרק מדרבנן אמרינן כן אפי' ברוב ימיה בהרגשה. ואין זה מוכרח כ"ש לפמש"כ הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה ותדע שהרמב"ם פסק הא דרב אע"פ דפוסק בפירוש כשמואל: