א

הנה דעת הרמב"ם רפ"ט והרמב"ן בהלכותיו רפ"ד והרשב"א בתה"א והר"ן בחידושיו והגמי"י בשם מהר"מ וכ"מ בפסקי הרשב"ץ רפ"ח ד"ה במגעות וכ"ד פסקי מהרא"י סי' מ"ז. והטוש"ע סי' קפ"ג וסי' ק"צ דקיי"ל כשמואל דאינה טמאה מדאורייתא עד שתרגיש בבשרה. ומשמע ודאי דלשמואל גזה"כ הוא דאפילו ודאי ראתה הדם מגופה מהחדר טהורה מדאורייתא אם לא הרגישה וכמ"ש מהרמ"ל בתשובה סי' ב' וגם דומיא דאמר שמואל פרק יוצא דופן דמ"ג לענין ש"ז דאם אין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה דגזה"כ הוא. וה"נ כאן. והס"ט סס"י ק"צ כ' דלפרש"י דרב אשי אמר דשמואל לא איירי כלל בהרגשה היינו דאפי' לא הרגישה כלל טמאה כל היכא דודאי מגופה אתיא והא דכתמים הם רק מדרבנן היינו משום דלמא לאו מגופה קא חזיא וזהו שאמר ר"ע דם ולא כתם ודלא כמ"ש התוי"ט דהוא משום דבעינן הרגשה וכ' שגם התוספות אע"ג דכ' רפ"ח דגם לרב אשי היכא דלא ארגישה אינה טמאה מדאורייתא זהו לשמואל. אבל התוספות עצמן ס"ל דלא קיי"ל כשמואל וגם אאזמו"ר בקו"א סי' קפ"ג בהג"ה ממה"ב כ' שהתוספות דפ"ק ס"ל דלא קיי"ל כשמואל ושכן נראה מסה"ת סי' צ"ב. גם הגאון מהר"ג בתשו' שב"י סי' ל"ו והגאון ממענץ בשב"י סי' מ"א כ' שהרי"ף והרא"ש וסמ"ג שהשמיטו הא דשמואל לגמרי משמע דמפרשי מלתא דרב אשי לא כהתוספות אלא כרש"י. והיינו שרב אשי ס"ל דטעמא דשמואל לאו משום הרגשה ומודה שמואל דאשה המוצאה דם בגופה אפי' בלא הרגשה טמאה מן התורה עכ"ל והנה מ"ש הס"ט להביא ראיות נגד שמואל כולם אינם מוכרחים. מ"ש מהא דפרש"י פ"ו דנ"ב ע"ב ד"ה מהו דתימא. דשמא לאו מגופה הואי כו'. מבואר מדבריו דאילו מגופה חזאי אע"ג דלא ארגשה טמאה מן התורה עכ"ל. אזיל לשיטתיה דס"ל דלשמואל טעמא דכתמים דרבנן הוא רק משום הרגשה. ובאמת זה אינו דגם לשמואל הטעם משום דהתורה לא טימאה אלא היכא דודאי מגופה אתיא שזהו מ"ש רע"ק דם ולא כתם. אלא דשמואל מוסיף דגם היכא דודאי מגופה חזיתיה עכ"ז אם לא הרגישה טהורה כמ"ש מזה על הגמרא רפ"ח בדקה קרקע עולם. ולהכי נקט רש"י כאן הטעם דשמא לאו מגופה הואי דזה עדיף מהטעם דלא הרגישה דע"ז י"ל שמא ארגישה ולאו אדעתה כיון שראתה ב' הימים בהרגשה ה"ל כעין מ"ש בגמרא ר"פ הרואה כתם אם רוב ימיה בהרגשה חזיא טמאה דאימור ארגישה ולאו אדעתה. ועוד י"ל כיון דראתה ב' ימים בהרגשה וצריכה שימור א"כ גם כשראתה יום ג' שלא בהרגשה טמאה ע"כ נקט רש"י טעם היותר פשוט דשמא לאו מגופה הואי. והס"ט עצמו דחה ראיה זו שלו. ומש"ע הס"ט וכן נראה מפרש"י דנ"ג ע"ב כו' תמהו הרמב"ן והר"ן כו' הא שלא בהרגשה הוא כו' ולפמ"ש ניחא עכ"ל. זה אינו דהרמב"ן והר"ן כשתמהו על רש"י לא הזכירו כלל הטענה דשלא בהרגשה כ"א דהא קי"ל כתמים דרבנן ובראיית כתמה אינה מטמאה האיך רבי מונה לה משעת כתמה והלא ביום ראייתה היא תחלת נדה וממנו ראוי למנות דבר תורה עכ"ל הרמב"ן. וכ"כ הר"ן והא כתמים מדרבנן בעלמא נינהו דמדאורייתא לא מטמו וכיון שכן אף לרבי ע"כ משעת ראייתה היא מונה עכ"ל. ור"ל דאף אם הטעם בכתמים דמשום דלאו ודאי מגופה ראתה טהורה הרי ה"נ י"ל כן דמפני שאח"כ ראתה דם אין זה ראיה והוכחה על שמקודם לזה כשמצאה הכתם הוה מגופה דהא אפי' בהוכחה גדולה מזו כמו כשסדיניה מלוכלכין בדם הרבה ובשוק של טבחים לא עברה וכן בבדקה קרקע עולם עכ"ז מדאורייתא אין זה בירור דודאי מגופה קא חזיא ואמרינן דם ולא כתם. א"כ כמו"כ הוכחה דראייה דאח"כ על יום למפרע ודאי אינה הוכחה יותר גדולה מהנ"ל וממ"נ לפרש"י דס"ל דהוכחה זו עדיפא לרבי א"כ י"ל דאמרינן ג"כ ארגישה ולאו אדעתא דכמו דמהני הוכחה זו לרבי לטמא את הכתם מדאורייתא ולומר דודאי מגופה אתיא ולא מעלמא מה שבכל הכתמים מטהרינן מדאורייתא משום דשמא מעלמא קאתי כמ"כ מהני הוכחה זו לומר דארגישה ולאו אדעתא. אע"ג שיש לחלק דבענין לומר דמגופה קאתי שפיר הוי הראייה שאח"כ הוכחה גם אלמפרע. אבל איך יהיה הוכחה על דבהרגשה חזיתיה. אך ע"ז א"צ הוכחה כ"כ דבלא"ה חזקת הדם שבא בהרגשה. ועוד כיון שודאי מגופה אתי ע"כ הרגישה זיבת דבר לח ולאו אדעתה והרי י"ל דזהו ג"כ הרגשה. או דכמו שהרגישה זיבת דבר לח ולאו אדעתה כמ"כ י"ל שהרגישה פתיחת המקור ולאו אדעתה:

קיצור. הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן ומהר"מ בהגמי"י והרשב"ץ ומהרא"י והטוש"ע סי' קפ"ג פסקו כשמואל דאינה טמאה מדאורייתא עד שתרגיש בבשרה. ופי' מהרמ"ל דאפי' ברור שראתה הדם מגופה טהורה כשלא הרגישה והס"ט סס"י ק"צ ומהר"ר גבריאל ממיץ ומהר"ל ממענץ פירשו דרש"י מפרש דלרב אשי שמואל לא איירי בהרגשה כלל. מ"ש הס"ט ראיה נגד שמואל מפרש"י דנ"ב ע"ב אינה ראיה כלל וכמ"כ ראייתו מפרש"י דנ"ג ע"ב אינה ראיה: