ח

שוב ראיתי בחידושי מהר"י אבן מיגש על שבועות שנדפסו מחדש. לדבריו אין מוכרח דלרבא ורבינא מיירי דלא הרגישה כ"א שלא הרגיש הוא ע"ש וכמש"ל אות ז' סברא זו שי"ל שלא אמרה לו כו'. וז"ל שם ד"ה אמר רבא. דעל הפרישה לא מחייב כלל משום דאנוס הוא שלא הרגיש בדבר אלא לאחר שפירש. אלמא כמו שחייבין על הפרישה היכא דהרגיש מקמי דלפרוש כן חייבין על הכניסה סמוך לווסתה. אמר לי' רב אדא בר מתנה לרבא אימא אידי ואידי אפרישה. וכגון שהרגיש בדבר מקמי דלפרוש כו' א"ל רבינא ומי מצית מוקמת לה לההיא בשלו בסמוך לווסתה ואפרישה וכגון שהרגיש בדבר קודם שיפרוש והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע עכ"ל. הרי מכל דבריו מבואר שאינו ממועט מנמצא. רק שלא הרגיש הוא בדבר אבל לעולם י"ל דהיא הרגישה. ואעפ"כ כיון דהוא לא הרגיש שייך לשון נמצא ומוכרח לומר דמיירי שהיא לא הודיעה אותו מההרגשה שהרגישה. הנה לפמ"ש נסתלקו כמעט כל ההוכחות שהוכיחו לדחות הא דשמואל. הנה הראי' מסוגיא דשבועות פ"ב מבואר כאן. שי"ל דס"ל כרב אדא שם אלא דא"כ הא קי"ל כרבא ורבינא. אך ע"פ דברי הר"י בן מיגש אפשר לתרץ דלק"מ גם לדבריהם. הקושיא מפ"ק דנדה די"ב ע"א נת' לעיל באות ו'. הקושיא מהא דרב הונא ד"ו ע"א ובר פדא ד"ס ע"ב נת"ל אות ד'. הקושיא מסוגיא דאימור שחתה ואימור אזדקרה נת' ג"כ אות ד' ואות ב' ג' ליישב. ומ"מ לפי שכ"ז הוא רק שינויי ואטו אשינויי ניקום ונסמוך הגם שי"ל להפך שאין לדחות דבר המפורש מכח הוכחות כמ"ש בתה"ד סי' רס"א. עכ"ז אפ"ל דזה חשוב ספיקא דדינא אם בעינן הרגשה או לא. אבל הא דחזקת הדם כו' אין לזה שרש כ"כ. וכן לומר בבדיקה דודאי הרגישה וכסבורה כו' י"ל זה לא אמרינן להחמיר. רק עכ"ז חשוב ספק אם בעינן הרגשה או לא בעינן כלל. ואם בעינן הרגשה. זיבת דבר לח אינו נק' הרגשה: