ז

ולכאורה מוכח מהסוגיא דשבועות פ"ב די"ח ע"א שהביא הכו"פ רס"י קפ"ג דלא ס"ל כשמואל דהא לשמואל מוקי המשנה דפכה"י נמצא על שלו כו' על שלה כו' דמיירי בדארגישה ולהסוגיא דשבועות משמע דס"ל דלא איירי בדארגישה כלל דהא רב אדא רצה להעמיד המשנה דחייבין קרבן אפרישה ומיירי שאמרה לו בשעת תשמיש נטמאתי ופירש מיד דחייב כהא מתניתין דרפ"ב דשבועות די"ד ע"ב. וע"ז השיב לו רבינא דא"א להעמיד המשנה בכה"ג. דהא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע ואי אפרישה מעיקרא כי פריש לי' ה"ל ידיעה והנה פי' וענין שאמרה לו נטמאתי היינו ענין הרגשה שהרגישה שנפתח מקורה ויצא ממנה דם. דאל"כ איך תדע והלא אין עיניה באותו מקום שתראה שיצא דם מהחדר. וכן מצאתי בהדיא בחה"ר בשבועות שם בשם ר"ח. ל"ת (בפירש מיד) דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכדרב פפא שם די"ח ע"ב דאמר לא תקרב לא תפרוש נמי הוא מדכתיב קרב אליך אל תגע בי פי' כשהרגישה והודיעה אותך שנטמאת אל תקרב אל עצמך מיד ותגלה ערותה אלא נעוץ צפרנך עד שימות היצר כן פי' ר"ח ז"ל עכ"ל הרשב"א בד"ה אמר לי אצית. הרי למדנו מדבריו דפי' ואמרה לו נטמאתי היינו שהרגישה. וא"כ רבא ורבינא דלא רצו להעמיד המשנה בכה"ג משום דקשיא להו לשון ונמצא. דאם הרגישה ה"ל ידיעה מקודם בשעת תשמיש ולא שייך ע"ז ונמצא. דמשמע שזהו דבר חדש א"כ מוקי מתניתין בשלא הרגישה שלא היה ידיעה מקודם כלל הרי דאפי' בלא הרגישה חייבין בקרבן. ודלא כשמואל. והכו"פ ר"ל הטעם משום דאמרינן שבודאי הרגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא אבל כבר כתבתי ס"ו דהוא דוחק. ועוד לפחות ה"ל רק ספק ואיך חייבין חטאת. א"ו לפ"ז מוכח דלא ס"ל כשמואל ואין להקשות לפי' ר"ח דאם ענין נטמאתי היינו רק שהרגישה א"כ אין זה ידיעה ודאית דהא אפשר שטעתה ואימור הרגשת שמש הוא כדאמרינן ר"פ הרואה כתם. שיש להשיב ע"ז דהא באמת אנן אמרינן דרבא ורבינא לא ס"ל הא דשמואל דאם ארגישה ממש לא אמרינן כלל אימור הרגשת שמש הוא. ועוד דאפי' ס"ל בזה כשמואל שי"ל אימור הרגשת שמש הוא מ"מ חייב על הפרישה דה"ל לפרוש באבר מת מספק דלא גרע משימש סמוך לוסתה דחייב אכניסה אע"ג דווסתות דרבנן וכמ"ש בזה הכו"פ. מיהו אפ"ל לפר"ח מיירי ג"כ שהרגישה רק שלא אמרה לו מאומה דכסבורה אין זה ודאי אולי לא יצא דם רק ליחה לבנה או אולי טועה היא והרגשת שמש הוא. וכיון דלא אמרה לו מאומה שייך לשון ונמצא. מיהו זה דוחק דא"כ עשתה שלא כדין אך התוס' שם די"ח ע"א ד"ה והא נמצא נ' דמפרשים ואמרה לו נטמאתי הוה ידיעה ודאית יותר מענין הרגשה דאל"כ אין מובן קושייתם שם. שהרי זהו קושיית הגמ' ר"פ הרואה וכמ"ש הכו"פ וז"ל דלא אמרה לו להדיא נטמאתי רק דאמרה לו הנני מרגיש בפתיחת המקור כו'. וכ"כ אח"כ כיון די"ל הרגשת שמש כו' וע"כ דאמרה נטמאתי כפרש"י מבואר דנטמאתי אינו שהרגישה לבד. דבהרגשה עדיין שייך ספק דאימור הרגשת שמש הוא. משא"כ באמרה נטמאתי. ודבר זה הוא נגד פר"ח דמפרש נטמאתי היינו שהרגישה כנ"ל וגם לכאורה הרי אין עיניה שם שתדע יותר זולת ע"י הרגשה ואפ"ל ע"ד ברי לי שכ' תשו' מהרי"ו סי' כ"ה הובא בש"ע סי' קפ"ז ס"ו דמהני אף לקולא כמ"כ פי' נטמאתי אין זה סתם הרגשה כ"א שברי לה שזהו דם היוצא מהחדר ועדיף מסתם הרגשה. וא"כ לפ"ד התוס' י"ל דגם לרבא ורבינא מיירי שהרגישה רק לא ע"ד ברי לה. וג"ז דוחק דא"כ הי' מחויב לפרוש וחייב אפרישה ג"כ והס"ט סי' ק"צ סל"ט ס"ק ס"ז בד"ה תו קשיא לי פי' ד' התוס' הפך כוונת הכו"פ אך גם פירושו בתוס' אינו אמת דא"כ מהו תמיהתם מי דחה להם בפשיטות התירוץ דבגמ' רפ"ח כפשוטו לעולם דארגישה ממש ואימור כו' עד שיקשו כ"כ בפשיטות ויניחו בתימה. ועכ"פ הס"ט שם בד"ה נחזור לעניננו העלה דסוגיא דשבועות ס"ל דא"א לאוקמי מתניתין דפכה"י נמצא על שלה דמיירי בהרגישה שנפתח מקורה דמתניתין נמצא משמע דמעיקרא לא היה לו שום ידיעה. וכדי לעשות שלום בין סוגיא זו לסוגיא דר"פ הרואה כתם דמוקי המתניתין הנ"ל לעולם דארגישה פי' דצ"ל דאנן אמרינן דארגישה וטעתה במה שאומרת שלא הרגישה לפי שסברה דהרגשת שמש הוא וכבר כתבתי לעיל שזהו דוחק גדול ונגד פרש"י ועגול להכי טהור ע"כ נראה כמו שהעלה אח"כ דסוגיא דר"פ הרואה ס"ל כרב אדא דלא חייש להך קושיא דנמצא לבתר הכי משמע אלא דאע"פ שהרגישה שייך לשון נמצא. דהא הרגשה אינו ודאי גמור מאחר שי"ל הרגשת שמש הוא. אבל לרבא ורבינא דס"ל דנמצא היינו שלא הרגישה ולכן אינו חייב על הפרישה א"כ לפ"ז מוקי המשנה שלא הרגישה כלל. ואעפ"כ טמאה דתלינן דטעתה וסברה הרגשת שמש הוא עכת"ד. ועיין בגמ' פ"ב דקדושין אמתניתין בדינר כסף ונמצא של זהב ובגמ' דמ"ח ע"ב ומאי נמצא דצייר בבליתא. וע' בספר עצי ארזים בהל' קדושין סי' ל"ח סכ"ד ס"ק סמ"ך שכ' זהו לאוקימתא דרבא. אבל להס"ד אפי' אינו מכוסה נק' ונמצא. אכן בש"ע שם סי' ל"ח סכ"ד כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו כו':

וראיתי בח"ד סי' ק"צ סס"ק א' מ"ש ודע שבשעת תשמיש כו' וראי' משבועות י"ח כו'. הנה מ"ש אין שם אפשרות. זהו נגד תלמוד מפורש במקומו דנ"ז ע"ב דאומר ת"ש נמצא על שלו כו' ה"ד אי דארגישה אלא לאו כו' לא לעולם כו' הרי דאפשר להרגיש. וכמו בשעת בדיקת עד. ובפרט כמו שנת' לעיל ענין ההרגשה. וראייתו משבועות י"ח הרי ר"ח פי' דנטמאתי היינו שהרגישה. וכן פי' האחרונים. הס"ט. דמ"ש נמצא לבתר הכי משמע היינו שלא הרגישה וכן הכו"פ פי' כן לפ"ד הרמב"ם והוא לא הביא דבריהם וכותב בפשיטות הפך דברי הראשונים והאחרונים ונגד פשטא דגמ' הנ"ל ובלשון ודע כאילו הוא דבר ברור אין זה אלא מן המתמיהין:

קיצור. מהסוגיא דשבועות י"ח משמע דמפרשי' משנה דפכה"י נמצא על שלו וכו' דלא מיירי בדארגישה. וכן מבואר שם בחי' הרשב"א בשם ר"ח א"כ משמע דס"ל דלא כשמואל. אך התוס' שם נראה דלא ס"ל כפי' ר"ח. ולדבריהם פי' הכו"פ די"ל דמפרש הש"ס שם ג"כ דהרגישה רק שלא אמרה נטמאתי דהוא יותר מסתם הרגשה. ע"כ שייך לשון נמצא. והענין מוקשה. והס"ט פי' ד' התוס' באופן אחר וגם פירושו דחוק. ע"כ לכאורה נ' כמסקנת הס"ט דתולה בדברי רב אדא ודברי רבא ורבינא בשבועות שם דלרב אדא נראה כאוקימתא דרפ"ח דנדה דמיירי בדארגישה אבל לרבא ורבינא שם מיירי בדלא ארגישה. ודברי הח"ד סי' ק"צ סס"ק א' תמוהים ואין לו על מה שיסמוך: