ג

ולכאורה בתוס' סד"ה הרואה כתם שכ' ומשני דמזמן רחוק הוה ואימור דארגישה ולאו אדעתה א"נ כיון דרוב ימיה טמאין יש לחוש עכ"ל. משמע הא דרוב ימיה טמאין אינו שקול רק כמו מזמן רחוק כשאין רוב ימיה טמאין. והתם גבי מזמן רחוק שנחוש אימור ארגישה ולאו אדעתה נראה שהחשש רק מדרבנן וא"כ כמ"כ גבי רוב ימיה טמאין והיינו רוב ימיה בהרגשה ג"כ אינו רק מדרבנן. מיהו אינו מוכרח דשפיר יש לחלק ביניהן דגבי מזמן רחוק אע"פ שי"ל אימור הרגישה ולאו אדעתה לא חמור מספק שקול וגבי ספק שקול ודאי אמרינן אשה בחזקת טהרה עומדת. שהרי אפילו בהרגשה ממש אמרינן אימור הרגשת עד או מי רגלים או שמש הואי ואין מוסיפין שום חומרא מצד ההרגשה ועכצ"ל משום חזקת טהרה הוא. (הג"ה יש לדחות דהתם משום דרג"ל דלאו מהמקור הוא כמש"ל. עכ"ה) א"כ כמ"כ בנמצא כתם שהוא ודאי מן המקור כיון דלא הרגישה לחוש לדילמא ארגישה ולאו אדעתה אין לחוש מספק דאוקמא אחזקת טהרה. אבל היכא דרוב ימיה בהרגשה ואח"כ נמצא דם בפרוזדור רובא עדיף מחזקה דחזקת טהרה ואמרינן ודאי בהרגשה אתיא דהרגישה ולאו אדעתה דאין לומר כמו גבי דם ולא כתם מטהרי' מן התורה אף שהספק דמעלמא אתיא רחוק כמ"ש הס"ט סס"י ק"צ והבית מאיר בתשו' סי' י"ג. כמ"כ גבי הרגשה דדרשינן בבשרה נימא ג"כ עד שתרגיש ודאי ולא ספק. דזה אינו דהספק דמעלמא לגמרי אתי שאני ותדע דאם ודאי מגופה בא אף שיש ספק שמא מהמכה הוא. לא מטהרין בכה"ג כשהספק דמהמכה הוא רחוק ומכת בתולים יוכיח וכמ"ש במ"א. א"כ בספק דהרגשה אין לתלות להקל יותר מבספק מכה דאין לטהר לכל היותר אלא כשהספק שקול ובצירוף חזקת טהרה דוקא. וע"כ היכא דרוב ימיה בהרגשה טמאה בודאי דרובא וחזקה רובא עדיף. אבל לגבי אימור ארגישה ולאו אדעתה דהספק שקול לפחות ואפשר נוטה יותר לצד הקולא ודאי מוקמינן אחזקת טהרה וטהורה. וגבי לעולם דארגישה ואימור הרגשת עד הוא הגם שלכאורה הספק רחוק ותדע דהא שמאי אינו חושש כלל בהרגשת עד ושמש כמ"ש התוספות רפ"ק ד"ג ע"א סד"ה מרגשת וא"כ אמאי מטהרין. י"ל שם שאני. כמש"ל בסעיף הקדום דחזקה אם היה דם הקינוח משוך היה. ואף שי"א שאין צריך לזה הטעם כמ"ש בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז אפ"ל כיון שיש ספק דהדם אתיא מעלמא ממש כמו גבי עד שתחת הכר ע"כ בזה יש לצדד להקל מאי דאפשר וע"כ אין ממשיכין חומרא מחמת ההרגשה כשי"ל אימור הרגשת עד הוא ומהא דשמאי אין ראיה דהתם היינו שאין חוששין כן לבדות חומרות נגד חזקת טהרה דהאשה. והנה גבי האשה עושה צרכיה דמחזקינן יותר שהדם אתיא ממי רגלים וע"כ אין ממשיכין חומרא מחמת ההרגשה כיון דאפ"ל הרגשת מ"ר היא אבל היכא דהדם ודאי בא מהחדר רק בההרגש יש ספק אזי א"א לטהר אא"כ לפחות הספק שקול ולא ברוב ימיה בהרגשה כנ"ל. ועפ"ז י"ל מה שהרמב"ם פ"ה מהל' איסורי ביאה הי"ז גבי האשה שהשתינה ויצא דם עם המים כ' ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת. והיינו כפשט הגמרא רפ"ח. וא"כ קשה מדוע לא כתב כן שם פ"ד גבי הניחה העד תחת הכר. דהא אוקמוה בגמרא שם ג"כ לעולם דארגישה וכן בפ"ה מהל' שגגות ה"ו גבי נמצא על עד שלה לא הזכיר דמיירי בארגישה כמו שהעמידו כן בגמ' רפ"ח כנ"ל. מיהו על דבריו בהלכות שגגות יש לתרץ דהרגשה נכלל באומרו וראתה בשעת התשמיש כו' לפיכך אם נמצא כו' דפי' וראתה היינו שהרגישה. אבל על דבריו פ"ד מהא"ב הלכה י"ח קשה כנ"ל. וכן אחריו נמשך הרמב"ם בהל' נדה שלו דבפ"ג דין ח' כ' האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים בין מעומד בין מיושב ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מ"ר היא זו ובידוע שאין דם הבא עם מ"ר אלא דם מכה עכ"ל. וספ"ד דין מ"ה גבי המקנחה עצמה בעד כו' לא הזכיר כלל והוא שתרגיש. מיהו זה אינו ראיה דהתם אף שלא הרגישה טמאה מדרבנן עכ"פ. לכן אפ"ל דהכא בהטלת מ"ר דרג"ל שהדם בא ממקום המים ע"כ אף שהרגישה תלינן שטעתה בהרגשה. משא"כ גבי עד שאין רגלים לדבר כ"כ ע"כ לא מקילינן בדארגישה ממש ולתלות בהרגשת עד. מיהו לא משמע כן סוגיא דגמ' וע' תשו' שב יעקב סי' מ"ד ובס"ט סי' ק"צ סק"ג וכתבתי מזה במ"א וע' בפסקי הרשב"ץ רפ"ח שתמה על הרמב"ן וז"ל הרמב"ן כ' בהל' נדה שלו דהא דמטהרינן במשתנת אפילו במרגשת טהורה וכבר תמהו עליו רבים שאין לטהר במרגשת וי"ל דהרגשה שאומר הרב ז"ל אינה הרגשת דם אלא הרגשת מ"ר אבל הרגשת דם טמאה וכ"נ להתשב"ץ עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים כלל דהא הרמב"ם והרמב"ן כתבו ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה כו' ועמ"ש לקמן ססע"י ז' על מ"ש החוות דעת סי' ק"צ ססק"א ודע דבשעת תשמיש כו':

קיצור. דשפיר יש לחלק דאע"ג דהחשש דאימור ארגישה ולאו אדעתה אפילו בזמן רחוק הוא רק מדרבנן אבל הא דאם רוב ימיה בהרגשה י"ל דהוא דאורייתא. דהתם ה"ל רק ספק וחששא וע"כ אוקמא אחזקת טהרה. אבל הכא דאיכא רובא שאני והגם דאמרינן אימור הרגשת עד הוא אף שהספק אינו שקול לכאורה התם שאני דעיקר הטעם משום דם ולא כתם. חקירה בדברי הרמב"ם פ"ה דין י"ז וספ"ד. ופסקי הרשב"ץ ושו"ת שב"י סי' מ"ד: