ב

והנה כבר הזכרתי אות א' דברי הגאון ר"ל ממענץ בשב"י סי' מ"א וז"ל ומ"מ בין לפי' התוס' והרמב"ם דס"ל דאי לא הרגישה טהורה ובין לפרש"י ולפי מאי דס"ד דגמ' מעיקרא דטעמא דשמואל משום הרגשה ואי לא ארגישה טהורה מן התורה צריך ביאור הא דתנן בפכה"י משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעלייה כו' וכל מה דאתמר בגמ' עלה דנפקא מנהו הלכתא דדם שבחדר טמא ודם העלייה טהור ודם הפרוזדור מן הלול ולפנים טמא ודאי ומן הלול ולחוץ טמא מספק. שמא מן החדר והוא טמא או מן העלייה והוא טהור וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מהא"ב. דקשה במאי מיירי כל הנך אי בדארגישה דם הפרוזדור מן הלול ולחוץ אמאי אינו טמא אלא מספק (הג"ה לכאו' הי' אפשר ליישב ולומר דכיון דמשני בגמ' רפ"ח לעולם דארגישה ואימור הרגשת מ"ר היא הרי תלינן להקל שטעתה. כמ"כ י"ל הכא דמיירי דארגישה ממש ואעפ"כ מן הלול ולחוץ רק ספיקו טמא ולחד מ"ד ספיקו טהור משום דמחזקינן ליה בדם העליי' ואם משום ההרגשה י"ל דתלינן דהרגשת מ"ר היה. הגם דכאן לא מיירי במטלת מים מ"מ אפשר למתלי שיצאו ממנה מ"ר ג"כ או י"ל דמיירי שנמצא הדם אחר שהטילה מ"ר ממש במתכוין ובשעה זו הרגישה ג"כ שנפתח החדר ובמ"ר לא מצאה כלום ובדקה ומצאה דם מן הלול ולחוץ דספיקו טמא או אפילו טהור משום דמההרגשה אין ראיה דתלינן שהרגשת מ"ר הי'. או שי"ל דמיירי שבדקה א"ע בעד ומצאה מן הלול ולחוץ ואיירי דהרגישה ממש ואעפ"כ הוי רק ספק או טהור משום דמההרגשה אין ראיה שי"ל הרגשת עד הוא. ומיהו באמת א"א לתרץ כן לפמש"ל דהתם לא אמרינן אימור הרגשת מ"ר היא אלא כיון שנמצא הדם עם המים ממש משא"כ בנמצא אחר הטלת מ"ר. וכן מה דאמרינן הרגשת עד הוא י"ל ג"כ מפני חזקת טהרה והעד היה נתון תחת הכר ע"כ יש להחזיק יותר שהדם הוא ממאכולת ולכן תלינן בטעות. גם י"א דהתם מפני שהדם עגול וחזקה אם היה דם הקנוח משוך היה כמ"ש אאזמו"ר הגאון נ"ע סי' ק"צ סל"ד ס"ק ס"ה בשם הרשב"א וע' מזה בשו"ת גבעת שאול סי' ס"ו ס"ז משא"כ הכא. מיהו גם כאן י"ל כיון שנמצא מהלול ולחוץ רג"ל שבא מהעלייה לכן תלינן דטעתה בההרגשה. אך בלא"ה א"א להעמיד כן מהא דאימור שחתה כו'. עכ"ה) ואי בדלא ארגישה דם החדר עצמו אמאי טמא וכ"ש דם הפרוזדור מן הלול ולפנים שאינו טמא אלא משום חזקה ואמאי הא לא ארגישה וצ"ל דדם החדר טמא אע"פ דלא ארגישה דאימור ארגישה ולאו אדעתה. וכדמשני בגמרא דנ"ז ע"ב גבי הסיטות הלך אחר הרוב. ואע"ג דכתבו התוס' דדוקא התם אמרינן הכי משום הוכחה דרוב ולא בשארי דברים מ"מ ע"כ גבי דם מן המקור דחזקה הוא דארגישה נמי אמרינן הכי לכן דם הפרוזדור מן הלול ולפנים שחזקתו מן החדר אע"פ שלא הרגישה טמאה דאימור ארגישה ולאו אדעתה עכ"ל. ולפע"ד משם משמע דהחשש דאימור ארגישה ולאו אדעתה זה לא חיישינן בהא דרוב דמים מהמקור. דהא מוכח שם דאע"ג דרוב ימיה טמאים לא אמרינן אימור ארגישה אא"כ רוב ימיה בהרגשה וא"כ הא דמן הלול ולפנים שחזקתו מן החדר לא עדיף מרוב ימיה טמאים ואעפ"כ לא חיישינן לאימור ארגישה אא"כ יש רוב בהרגשה עצמו. גם לבד זה אפ"ל דאפילו אם רוב ימיה בהרגשה הא דאמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה זהו רק דרבנן דהא התם מיירי רק בדיני כתמים על בשרה או על חלוקה וכן מוכרח לדברי האומרים דטהרת כתם מן התורה הוא רק מפני שלא הרגישה א"כ לדבריהם באשה שרוב ימיה בהרגשה יהיה הכתם טמא מדאורייתא. ע"כ צ"ל דס"ל דהא דאמרינן אם רוב ימיה בהרגשה טמאה היינו רק דרבנן ולא מדאורייתא וכמ"ש לקמן בשם הרשב"ץ שכ"כ בהדיא. והנה בשמעתא קמייתא דנדה ד"ג סע"א דאע"ג דהלל ס"ל כסבורה הרגשת מ"ר היא דעדיף מאימור ארגישה ולאו אדעתה עכ"ז הרי ס"ל רק תולין ואינה מונה אלא משעה שראתה. משמע דאין בזה חששא דאורייתא כלל על למפרע והיינו מטעם דאשה מרגשת בעצמה. א"כ מבואר דמדאורייתא לא חיישינן לכסבורה הרגשת מ"ר היא. וכ"ש דלא חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה היכא דאין רוב ימיה בהרגשה. וגדולה מזו מצאתי בהדיא בפסקי הרשב"ץ שם רפ"ח וז"ל במגעות והסיטות הלך אחר הרוב דבין בנמצא על בשרה בין בנמצא על חלוקה. דלענין כתמים כיון דמדאורייתא טהורה כיון דלא ארגישה. לענין טומאה וטהרה אזלינן בתר רובא דהיינו מגעות והסיטות בין להחמיר בין להקל הלכך אם רוב ימיה שלא בהרגשה טהורה. ואם רוב ימיה בהרגשה טמאה. דאימור הרגישה ולאו אדעתה ולא מדאורייתא אלא מדרבנן דהחמירו בטהרות אבל לבעלה כדאמרן עכ"ל. הרי ס"ל דאפילו רוב ימיה בהרגשה לא חיישינן לאימור הרגישה ולאו אדעתה אלא מדרבנן. והס"ט כ' בחידושיו ספ"ח וז"ל רק בכתם הוא דרבנן כיון דלא ארגישה ואי דניחוש שמא ארגישה ולאו אדעתה ז"א אלא חששא דרבנן בעלמא עכ"ל. רק אעפ"כ אין דברי הרשב"ץ מובנים מאחר דהטומאה רק מדרבנן א"כ למה צריך לרוב ימיה בהרגשה הא כתמים טמאים בכל אשה אף דלפרש"י דנ"ח רע"א הטעם משום דאימור ארגישה ולאו אדעתה עכ"פ חיישינן חששא זו אף אם אין רוב ימיה בהרגשה. ומבואר בגמרא ד"ו ע"א הרואה כתם מטמאה כו' אוכלין ומשקין משכבות ומושבות כו' כמו הרואה דם ממש. וצ"ל דהגמ' תירץ כן דבעינן רוב ימיה בהרגשה מקודם דאסיק רב ירמיה מדפתי דמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן משום דאימור ארגישה ולאו אדעתה ומעיקרא היה סבור דאף מדרבנן טהורה לשמואל ולא חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה. ע"כ הוצרך לתרץ דהכא דוקא משום דרוב ימיה בהרגשה חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה. ואפ"ל לפי"ז דאף מדאורייתא חיישינן כן מאחר דלהקס"ד לא מחלק שמואל בין דאורייתא ובין דרבנן כלל וכל היכא דלא הרגישה טהורה אף מדרבנן א"כ הכא דאם רוב ימיה בהרגשה טמאה י"ל דהוא מדאורייתא דאזלינן בתר רובא. ומ"מ הכא טמאה רק טומאת כתם מדרבנן כיון שהוא רק כתם ויש ספק דמעלמא אתיא וה"ט לחוד ג"כ סגי לטהרה מן התורה בלי טעמא דהרגשה כמ"ש הס"ט דזה אמת לרוב הפוסקים וא"כ מנ"ל להרשב"ץ דאפילו רוב ימיה בהרגשה לא חיישינן לאימור ארגישה ולאו אדעתה:

קיצור. הגר"ל הקשה על שמואל ממשנה נמצא בפרוזדור ולכאו' י"ל דמיירי שהרגישה ממש בשעת הטלת מ"ר ולא מצאה במ"ר כלום. ואח"כ נמצא הדם בפרוזדור. וכן י"ל דמיירי בבדקה א"ע ע"י עד והרגישה ממש. ואעפ"כ י"ל הרגשת מ"ר הואי או הרגשת עד הואי והוא העלה דמיירי שלא הרגישה ואמרינן ארגישה ולאו אדעתה. ומ"מ ראייתו מהא דבגמרא נ"ז אינה ראיה דשם חיישינן רק מדרבנן כמ"ש הרשב"ץ ועוד דשם דרוב ימיה בהרגשה שאני דאזלינן בתר רובא. משא"כ באשה דעלמא לומר הרגישה ולאו אדעתה זה ודאי אינו מדאורייתא: