א

סימן צח

ועתה נחקור בענין מ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה. וז"ל רפ"ט אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפניה בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו עכ"ל. וע' מזה בשו"ת שב"י סי' ל"ו דמ"ו ע"א וסי' מ' דס"ה ע"ג וס"ט ע"ג ובתשובת בית מאיר סי' י"ג ובתשו' שב"י סי' מ"א בתשו' הגאון ר"ל ממענץ פי' דהרמב"ם הכריח מהסוגיא פ"ב גבי נמצא בפרוזדור. דדם היוצא מהמקור טמא אע"ג דלא ארגישה דאימור ארגישה ולאו אדעתה כנזכר סברא זו בגמ' רפ"ח דנ"ז ע"ב. וא"כ לפ"ז יהי' מ"ש הרמב"ם בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו היינו מ"ש פ"ה דין ה' ודם הנמצא בפרוזדור כו' (וכ"כ השב"י שם סי' מ"א בתשובתו למהררי"מ המתחלת יהודה שעילה דף ע' ע"ג בד"ה ובזה מיושב) ומ"ש תחלה עד שתרגיש כו' כמו שביארנו פי' הבית מאיר בתשו' סי' י"ג דף י"ח ע"ד וז"ל ואין מקום לביאורו זה אלא מה שהביא דרשה זו פ"ה הי"ו שכ' דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות ואין דרך אשה לראות בשפופרת הרי מזה המיעוט נמי ממועט שלא בהרגשה הואיל שראתה כדרך שאין הנשים רואות שדרכם לראות בהרגשה נמצא בשני הדינים חד טעמא וחד דרשה עכ"ל. ויש לעיין בדבריו דהא הא שראתה שלא כדרך הנשים רואות לחוד לא מהני גבי בשפופרת כ"א מצד חציצה. דהא בפלי פלויי דליכא חציצה טמאה אף שזהו שלא כדרך שהנשים רואות. לפרש"י ותוס' והרמב"ם. אא"כ נצטרך לומר דס"ל כפי' רבינו שמשון שבהרא"ש שם פרק המפלת. ועיין בדברי אאזמ"ו הגאון נ"ע במה"ב בתחלתה בד"ה והנה מ"ש הרמב"ם רפ"ט שלא נהירא ליה פי' השב"י הנ"ל. והנה בשב"י סי' מ"א בתשובתו להגאון מוהררי"מ המתחלת יהודה שעילה דס"ט ע"ג הביא ד' הרמב"ם שמלשונו מוכח דאם מצאה דם בפנים ע"י בדיקה דהוי בחזקת שבא בהרגשה וטמא מן התורה והקשה ע"ז ב' קושיות עצומות. הא' דכל הפוסקים שביארו הטעם דכתם אינו רק מדרבנן אבל מה"ת הוא טהור ופירשו הטעם משום דלא הרגישה כנראה מהרמב"ם עצמו רפ"ט דין ב' וכן ביאר יותר הרמב"ן בהלכותיו רפ"ד וז"ל אין האשה טמאה מן התורה עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה ומד"ס שכל המוצאה כתם דם על גופה או על בגדיה אע"פ שלא הרגישה כו' ה"ז טמאה עכ"ל. הרי בהדיא דטעם שהכתם טהור מן התורה הוא משום שלא הרגישה. ואם נאמר שחזקת הדם שבא בהרגשה א"כ לא שייך לטהר הכתם מה"ט כלל וכלל. דממ"נ אם בא מהחדר הרי חזקתו שבא בהרגשה רק הספק הוא משום שי"ל דמעלמא אתיא ולא בא מהחדר כלל והרי מלשונם נראה שאף אם בא מהחדר טהור משום דלא הרגישה והרגשה גזה"כ הוא. וא"כ עכצ"ל דלא אמרינן שחזקת הדם שבא בהרגשה. והנה כדברי הרמב"ן כ' הרשב"א והר"ן והטור והלבוש רס"י ק"צ וכמ"ש בשמם בס"ט סס"י ק"צ ס"ק צ"א סד"ה נחזור על הראשונות דהא דכתמים דרבנן טעמא משום דלא ארגשה ולא משום ספיקא דמעלמא אתיא. ועוד כ' השב"י דל"ל דבכתם לא אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתה דאדרבה נהפוך הוא כמ"ש התוס' רפ"ח ד"ה הרואה. ואור"י דמדיני כתמים כו' ואימור הרגישה ולאו אדעתה כו'. אלא נלע"ד דמן התורה לא אמרינן כלל הסברא דארגשה ולאו אדעתה הואיל דהתורה מטהר בהדיא כל הדמים היוצאים ממנה בלי הרגשה נסתר הסברא דהרגישה ולאו אדעתה כו'. ולפע"ד יש עוד טעם לזה דהא חזינן דמשני לעולם דארגישה ואימור כו' והיינו משום אשה בחזקת טהרה עומדת ע"כ אמרינן אימור הרגשת עד הוא אף שהוא רחוק מכש"כ שלא נבדה חששא אימור ארגישה ולאו אדעתה ע"כ מה"ת לא חיישינן לזה כלל. ויש לדחות דהתם משום שהדם נמצא עם מי רגליה וחזקה עם שביל המים בא ע"כ אמרינן אימור הרגשת מי רגלים הוא. ועוד הקשה השב"י קושיא עצומה דא"כ לא יצא שום דין מדברי שמואל דאין האשה מטמא מה"ת עד שתרגיש כו' דממ"נ אי חזאי בפנים ע"י בדיקה הוי בחזקת שהרגישה כו'. ולבסוף יישב ד' הרמב"ם בשני אופנים. הא' יתבאר לקמן אות ה'. והב' הוא דמה שכ' הרמב"ם בחזקת שבא בהרגשה לאו דוקא חזקת ודאי רק מידי ספיקא לא נפקא לכן בכתם שיש עוד ספק שמא אתיא מעלמא ה"ל שני ספיקות וטהורה מה"ת. וגם ע"ז יש להשיב דהפוסקים שכתבו טעם טהרת הכתמים מה"ת משום שלא הרגישה היינו אף אם הוא בענין שאין כאן שום ספק דודאי אתיא מגופה אפ"ה טהורה מה"ת לדבריהם רק משום דלא ארגישה. כמו גבי בדקה קרקע עולם וכמו שביאר שם אאזמ"ו נ"ע בסי' ק"צ ס"י ס"ק כ"א כ"ב ע"ש. וכן מבואר בתשובת מהר"ם לובלין סי' ב' וז"ל א"ו בהרגשה דוקא תליא וכל היכא דלא הרגישה אע"ג דברור הוא דמינה הוא טהורה מן התורה כו' אלא דסיים אבל מ"מ בנ"ד דראתה בעת השינה נראה דספק דאורייתא הוא דאימור הרגישה ולאו אדעתה עכ"ל. ומ"ש המהרמ"ל דבישנה נראה דספק דאורייתא הוא ג"כ אינו נראה. חדא דבגמ' רפ"ק ד"ג סע"א פריך על שמאי דאמר אשה מרגשת בעצמה והא איכא ישנה. ור"ל דשמא ראתה בעת השינה והא דלא הרגישה היינו מחמת השינה. וע"ז מתרץ ישנה נמי אגב צערא מתערא. מידי דהוה אהרגשת מי רגלים. הרי לשמאי גם בישנה מחזקינן שהיתה מרגשת וניעורה משנתה ע"י הראיה. ואף דהלל פליג. היינו רק לקדשים ולא לחולין דהא אינה מונה אלא משעת מציאת הכתם. (ועוד דממ"נ אם הלל פליג וס"ל דבישנה י"ל שראתה בשעת השינה ולא הרגישה א"כ הענין הוא שראתה בלא הרגשה כלל מאחר דמחמת עומק השינה לא הרגישה כלל מה שנפתח החדר. א"כ היינו רואה בלי הרגשה דהא גזה"כ הוא שתרגיש ואם לא הרגישה אף שראתה דם בהקיץ טהורה מכש"כ כשראתה בשעת שינה ולא הרגישה) ועוד הקשה בשב"י בסי' מ' בתשו' הגאון מוהררי"מ דס"ה ע"ד אהרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' דנ"ז ע"ב אי דארגישה כו' ואי חזקתו שבא בהרגשה לק"מ דלעולם מיירי דלא ארגישה אלא שאעפ"כ אם דם המקור הוא חזקתו שבא בהרגשה וז"ל דלכאורה הוא נגד הש"ס הנ"ל דפריך ואי לא ארגישה אמאי חייבת בקרבן עכ"ל:

קיצור. מ"ש הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה. ע"כ הפוסקים האומרים דהא דכתמים מדרבנן הוא משום שלא הרגישה ואפי' בענין שא"א לספק דמעלמא אתיא. א"כ לא ס"ל חזקה זו כלל א"ו מדאוריי' לא אמרינן כלל דילמא ארגישה ולאו אדעתה. וכ"מ בגמ' דנ"ז ע"ב מדפריך ואי לא ארגישה גם מהתירוץ לעולם דארגישה ואימור הרגשת שמש הוא מכש"כ שלא נבדה חששא דאימור ארגישה ולאו אדעתה: