יא

ומ"מ ק"ק דא"כ מ"ש הרמב"ם פ"ה הי"ז ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה. הרי כ' בין עומדת ובעומדת בלא"ה קרוב שיש הרגשה. והנה אף שאמרנו דמוכח מהסוגיא דבעינן עכ"פ שתרגיש בבירור שהדם זב מהמקור ואם לאו אע"פ שהרגישה זיבת לחלוחית בעומק נקרא לא ארגשה זהו לפי הקושיא אלא לאו דלא ארגישה כו'. אבל לפי התירוץ דמשני לעולם דארגישה ואימור הרגשת מ"ר הוא וכ' המ"ה דה"ה אי לא ארגישה י"ל דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא א"כ כמ"כ בענין הרגשת דבר לח י"ל אע"ג דלא ארגשה איך שזב מהחדר כ"א איך שזב למטה י"ל דטעתה דבאמת זב מהחדר. וזה הוא מרגשת. אלא דטועה וסבורה שזב למטה. דמאי שנא מטעות דהרגשת עד. משא"כ למ"ד דזיבת דבר לח אינו נקראת הרגשה כלל לא שייך לומר כן. ואפ"ל דכיון דבלא"ה השב"י ומוהררי"מ ס"ל דהרגשת זיבת דבר לח אף מהמקור אינו נקרא הרגשה כלל. וכ"מ פשט לשון הרמב"ם והרמב"ן גם הסוגיא לפי פשט אלא לאו דלא ארגישה משמע קצת יותר כן. וראיתי אח"כ כן בק"א דאאזמ"ו נ"ע סי' קפ"ג בהג"ה המתחלת ע"ש בר"ן וז"ל אלא הא דפריך אי דארגשה כו' היינו הרגשת הגוף ממש כמ"ש הרמב"ם ורמב"ן שם עכ"ל. א"כ אף שנחמיר כסברת הפנ"י ואאזמו"ר הגאון נ"ע במה"ב בהג"ה המתחלת ומיהו ה"ה. דהרגשה שזב מן המקור נמי חשוב הרגשה. היינו כשמרגשת שזב מהמקור אבל אם מרגשת זיבת לחלוחית למטה שנחוש דילמא טועה. ודאי אין לחוש. מיהו במרגשת זיבת לחלוחית בעומק י"ל שיש לחוש לדבריהם אף שאין מרגשת ממש שמהמקור הוא דהא בכה"ג הדבר קרוב לטעות:

קיצור. מ"מ מהרמב"ם ומהגמרא אלא לאו כו' משמע יותר דזיבת דבר לח אינו נקרא הרגשה. ע"כ כשמרגשת זיבת דבר לח למטה אין לחוש שמא היא טועה ומהמקור זב. ובמרגשת זיבה בעומק צ"ע:

וראיתי בשו"ת נו"ב חי"ד סנ"ה ומאי ניהו הרגשה כו' נלע"ד כו' בבשרה והרי האי בשר לאו על בשר המקור כו' ואיך נימא שבעינן שתרגיש פתיחת המקור כו' אע"כ לא בעינן רק שבשרה ירגיש זיבת הדם כו' הוכחה לזה כו' דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא היכי דמי אי דארגשה פתיחת המקור כו' א"ו דלא בעינן כלל הרגשת המקור אלא הרגשת זיבת דבר לח בבשרה ובזה א"א להבחין אם מן המקור או מן העלייה עכת"ד. והחוו"ד רס"י ק"צ כ' על דבריו וז"ל ומשמע מדבריו דאפילו במרגשת שדבר לח זב בפרוזדור אפי' לא הרגישה בשעה שזב ג"כ ממקורה מקרי הרגשה והוא תמוה עכ"ל ולעיל מיניה אמנם נראה דבעינן שתרגיש שזב ממקורה דאם לא הרגישה שזב ממקורה רק שמרגשת שזב בפרוזדור נראה דטהורה כיון שבשעה שנפל מהמקור לפרוזדור לא הרגישה ורחמנא טהריה לדם שבא שלא בהרגשה מאין יתחיל הטומאה בפרוזדור עכ"ל ואיני יודע מנין החליט שדעת הנו"ב דאפילו לא הרגישה בשעה שזב מן המקור כו' דהא כ' ובזה א"א להבחין אם מן המקור או מן העלייה. א"כ עכ"פ הרגיש זיבתו מלמעלה בתחלתו אלא שאינו מבחין אם זה מן המקור או מן העלייה. ובגוף דברי הנו"ב הנה ראייתו מבבשרה אינה ראיה כלל. דמה שהחליט דבבשרה היינו רק מן השיניים ולחוץ שם לבד נקרא בבשרה אינו מוכרח כלל דמדוע נאמר כן. הלא פי' בבשרה בתוך בשרה אע"פ שלא יצא עדיין לחוץ. א"כ מבין השיניים ולחוץ נקרא תוך בשרה. א"כ גם למעלה ממנו נקרא בשר. וזכר לדבר שהאשה נקראת בשר ע"ש בשר מבשרי. וגם מ"ש אשר בשר חמורים בשרם ביחזקאל כ"ג כ'. מוכח בגמרא פ"ה דנדה דמ"ה ע"א דקאי על הרחם והחדר של המצרים שהוא כבשר חמורים שאע"פ שהאשה מתעברת רק בת י"ב שנה ויום א' הם מתעברים בני שש ושבע שנים להיות בית ערותם בשר חמורים. והעיבור הוא תוך החדר ממש שהוא האם הוא המקור. א"כ מוכח דהחדר עצמו נקרא בשרה והא דאינו מטמא עד מבין השיניים ולחוץ היינו דכתיב דם יהיה זובה בבשרה. שיזוב קצת בתוך בשרה ממקום למקום. והם קבלו שכל שעדיין הוא תוך בין השיניים אין זה נקרא זובה כי עדיין הכל סמוך ממש למקור עד שזב מבין השיניים ולחוץ שהרי הזב ובעל קרי אינן מטמאין כלל עד שיצא טומאתן לחוץ. ובנדה ילפינן דמטמאה בפנים ג"כ אבל היינו שיהיה זב קצת. לכן כל שלא יצא חוץ לבין השיניים אין זה נקרא זוב בבשרה. אבל לעולם גם בין השיניים והרחם הכל נקרא בשרה. וז"ש יהיה זובה בבשרה פי' שיזוב מהרחם עד מחוץ לבין השיניים וזהו נקרא שזוב בבשרה ממקום למקום. וכיון שכן אינו מוכרח להוכיח דהרגשת בית החיצון נקרה בבשרה. מאחר דהכל נקרא בשרה א"כ י"ל הרגשת הגוף בעינן כמו בבעל קרי אע"ג דאין מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ עכ"ז ההרגשה שצריך הוא הרגשת כל גופו:

קיצור. הנ"ב הוכיח מבבשרה דהרגשת בית החיצון מה שזב בו נק' בבשרה. ואין זה ראיה דגם החדר נק' בשר אלא מדכתיב זובה בבשרה. שיזוב ממקום למקום בתוך בשרה. ע"כ אין מטמא עד שיצא לבית החיצון. ומ"מ גם להנ"ב י"ל דבעינן שירגיש בתחלת ירידתו לבית החיצון: