י

ומ"מ לכאורה מוכרח מהסוגיא דרפ"ח שאף שמרגשת זיבת לחלוחית בעומק והרי יש להסתפק שמא זב משקה מהמקור ממש. מ"מ כל שאין מרגשת בבירור שזב מהמקור כ"א שי"ל שזהו מי רגלים דהדור מלמטה למעלה עד סמוך למקור. וכה"ג איזו ענין לא חשוב הרגשה. וא"כ אף שנאמר דהרגשת זיבת לחלוחית מהמקור נקרא הרגשה אף שאינה מרגשת זעזוע הגוף ולא שנפתח החדר. מ"מ היינו כשמרגשת בבירור שזב מהמקור ממש. אבל כשמרגשת סתם זיבת לחלוחית בעומק אינו נקרא הרגשה. וא"כ זהו לכאורה תיובתא להרמב"ם דס"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה. וכיון שכן את"ל דהרגשת זיבת הדם מהמקור נקרא הרגשה אף בלי הרגש זעזוע הגוף וכה"ג א"כ כיון שמרגשת זיבת לחלוחית בעומק ה"ל לומר דמסתמא הרגישה זיבתו מהמקור וא"כ איך אומר אלא לאו דלא ארגשה וקתני עומדת טמאה. והרי בעומדת שהרגישה זיבת לחלוחית בעומק י"ל שהדם הנמצא תוך הספל חזקתו בא בהרגשה. אלא לכאורה צ"ל להרמב"ם שזו אינה הרגשה כ"א הרגשה הוא זעזוע הגוף או שהרגישה שנפתח החדר ממש כנ"ל:

ועוד דלמה להתרצן לומר לעולם דארגשה ואימור הרגשת מ"ר היא דהפי' לעולם דארגישה הרגש הגוף ממש כמ"ש הרמב"ם ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה. ה"ל לתרץ באופן קרוב יותר ולומר דאפילו לא הרגישה עומדת שאני כיון דבהכרח הרגישה זיבת לחלוחית בעומק א"כ חזקת הדם שבא בהרגשה והיינו שהרגישה זיבת הדם מהחדר וזהו הלחלוחית שהרגישה בעומק. הגם שיש מפרשים דבאמת ה"ה אם לא ארגישה אמרינן אימור ארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא או הרגשת מי רגלים הוא מ"מ זה אינו תירוץ הגמרא דהגמרא דמשני לעולם דארגישה היינו דארגישה ממש כדמוכח מדברי הרמב"ם והרמב"ן שמפרשים גבי האשה שעושה צרכיה ואפילו הרגיש גופה. אלמא דמפרשים לעולם דארגישה כפשוטו שהרגישה ממש. אלא שמסברא ס"ל כן להמשמרת הבית דה"ה שי"ל כן בהיפוך (וכבר כתבתי לעיל ססעי' ה' דמהרי"ו ס"ל בפשיטות להיפך וכ"ד השב"י) אבל הגמרא דהוצרך לתרץ לעולם דארגישה ממש למה הוצרך לזה. הא גבי מי רגלים יש לתרץ בטוב יותר דהא בעומדת בהכרח הרגישה זיבת לחלוחית בעומק. ואין שייך השאלה אי דארגישה או דלא ארגישה מטעם הנ"ל שחזקת הדם שבא בהרגשה בפרט בכה"ג שקרוב הדבר מאד לטעות ולא מהערך דטעות הרגשת עד או סתם מ"ר דלא הדור א"כ משמע או דלא אמרינן חזקה זו ובעינן שתרגיש בבירור שיוצא מהמקור או דזה לא חשוב הרגשה כלל כ"א הרגשת הגוף בעינן כנ"ל. ויש לדחות כמו בבדיקת עד אע"ג דמשני לעולם דארגישה עכ"ז לפי האמת אמרינן לפ"ד כמה פוסקים מסברא דה"ה כשלא הרגישה אמרינן דארגישה וכסבורה הרגשת עד הוא והגמרא משני תירוץ דעדיף לשמואל ה"ה הכא י"ל כן דהגמ' משני תירוץ דעדיף לשמואל לעולם דארגישה ממש כו'. מיהו אינו מספיק כ"כ דהכא גם תירוץ זה עדיף כיון דהרגישה לחלוחית בעומק א"כ קרוב הדבר דהרגישה זיבת הדם מהמקור. אלא שי"ל דא"כ מאי קמ"ל דיושבת טהורה משום דאמרינן שהדם ממי רגלים בא הרי שם בלאו הכי ליכא הרגשה כו'. ע"כ משני תירוץ הפשוט לעולם דארגישה ממש:

קיצור. לכאורה קושיא אם איתא דזיבת דבר לח מהמקור נקרא הרגשה א"כ למה נדחק התרצן לומר לעולם דארגישה. ופי' הרגש הגוף הרי הכא בעומדת בלאו הכי קרוב שהרגישה וחזקת הדם שבא בהרגשה וא"כ מוכרח שאין זה הרגשה או עכ"פ דלא אמרינן חזקת הדם שבא בהרגשה וצריך שתדע בבירור שזב מהמקור. וי"ל דהגמרא דמשני לעולם דארגישה משום שזהו תירוץ טוב יותר דאל"כ מהו הרבותא דיושבת טהורה. אבל לפי האמת י"ל להרמב"ם אמרינן בעומדת שחזקתו שבא בהרגשה: